יש את האלבומים האלה שאתה יודע שהם גדולים, שאתה מאוד אוהב ואיכשהו עוברות שנים ארוכות מבלי ששמעת אותם. היום זה קרה לי עם Achtung Baby של U2.

להקה שב-20 השנים האחרונות הפכה מלהקה חשובה וחדשנית לשק חבטות של המבקרים וגם של הקהל. ובמידה רבה של צדק.

עברו בערך 25 שנה מאז האלבום האחרון שלהם שהיה באמת שמיע והניב להיטים גדולים – All That You Can't Leave Behind. וגם הוא, למרות כמה שירים נהדרים, לא באמת התקרב לפסגות היצירה שלהם.

היום שמעתי את Achtung Baby אחרי המון זמן ונשמטה לי הלסת מכמה שהוא טוב. כמעט שכחתי.

הפקה הורסת, גרוב מדהים, מלודיות מנצחות, עטיפה יפהפייה ומעל הכול השירה המלאה גלאם ותשוקה של בונו, אחד הפרפורמרים הגדולים בתולדות הרוק.

כל שיר יותר טוב מהשני. ואיזה שירים:

Until the End of the World
Who's Gonna Ride Your Wild Horses
So Cruel
Even Better Than the Real Thing
One
The Fly
והמדהים Love Is Blindness.

צריך לזכור שהאלבום הזה פתח את הפרק היצירתי השלישי בחיי הלהקה, פרק שבו היא המציאה את עצמה מחדש מבחינה סגנונית ומוזיקלית בפעם השלישית בתוך פחות מעשור. הישג יוצא דופן.

המסע של U2 התחיל עם הרוק הרזה והבועט של הטרילוגיה:
Boy,
October,
War.

אחר כך הגיע הפרק של האמריקנה והבלוז עם:
The Unforgettable Fire,
The Joshua Tree,
ו-Rattle and Hum.

Achtung Baby פתח כאמור את הפרק השלישי, האלקטרוני, האפל והמודרני יותר, שאחריו הגיע גם Zooropa המצוין ו-Pop, החלש מביניהם.

כך או כך, מדובר במפגן מרהיב וזוהר של להקה אדירה באחד משיאיה היצירתיים והאמנותיים הגדולים.