"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו.
כל משפחה אומללה – אומללה על פי דרכה",
כתב הסופר טולסטוי בפתיחה של "אנה קרנינה".
משפט גאוני!!!

אני גדלתי במשפחה לגמריי לא אומללה אך גם לא מאושרת עד הגג כל הזמן. משפחת מעמד בינוני קלאסי בשכונה מתפתחת והטרוגנית בחולון. הורים עסוקים במשרה מלאה (אבי היה בשנות ילדותי כלכלן ברשות הנמלים ואימי מזכירה בבית ספר לאחיות בביה"ח וולפסון). היינו רחוקים מלהיות עשירים אבל גם לא חסר כלום מהצד החומרי.

כיאה לתקופה (שנות השבעים) היתה צניעות בסיסית נטולת ראוותנות. כל שבת נסענו בחיפושית הזכורה לטוב לטיולים. פעם לראות רקפות אחרי הגשם, פעם לקטיף תפוזים, המון נסיעות לכנרת ולגליל ובכל קיץ לאילת (ולסיני). אילת כמובן היתה אז עיר אחרת לגמריי ממה שהיא היום.

בניגוד לעידן הנוכחי בו הילדות מתרחשת בחלקה הגדול ע"ג המסכים, הילדות שלי ושל כל בני דורי התרחשה ברובה בחוץ. כדורגל אחה"צ במגרש הבטון בבית הספר ליד הבית, חמור ארוך, חמור קצר, מחבואים, תופסת, קריקט, פינות, חמש אבנים, תוקע וכמובן פעילות אינטניסיבית בנוער העובד והלומד.

בבית פנימה היתה המון אהבה ודאגה אך לא היו שיחות פתוחות, בטח לא רגשיות ביני לבין האחים שלי ו/או עם הוריי. הם היו עסוקים בהישרדות (כלכלית/מקצועית וכמובן בגידול שלנו) ןאנחנו (אני והאחים שלי) היינו בעניינים שלנו, החברתיים וכו'.

השיחות בארוחות המשפחתיות היו בד"כ על ספורט, פוליטיקה ועניינים כלליים. בערבים היינו יושבים יחד, כולם, סביב הפלא החדש (הטלויזיה) ורואים יחד "שורשים", "קו אונידין", "זה הסוד שלי", "ארצ'י באנקר" ועוד כל מיני תכניות של התקופה. אני אישית הייתי רואה באדיקות כמעט דתית, החל מכיתה ד' "זהו זה", כל שני וחמישי.

לא זכורות לי שיחות אישיות רגשיות עם מישהו מהמשפחה בילדותי. שאלות כמו "איך החברים שלך?", "איך אתה מרגיש בכיתה?" וכו' לא היו בנמצא. השאלות היו יותר טכניות: "עשית שיעורים?", "למדת למבחן?", "איך המורה לאנגלית?" וכו'.

כמובן שזה לא נבע מכוונה רעה חלילה ואני יכול להגיד בפה מלא שהוריי עשו את המקסימום האפשרי לתת את הטוב ביותר עבורי ועבור האחים שלי. יש לי תחושה שזה עניין דורי ואני חושב שהיתה פתיחות רגשית הרבה יותר נמוכה בדור של הוריי מהדור שלנו ויש מצב שכך כנראה התנהלו העניינים ברוב הבתים, אבל אולי אני טועה. אין לדעת וזה גם לא ממש משנה אם זה היה כך גם אצל אחרים.

מה שכן היה אצלנו בבית ובשפע גדול, זה חינוך לתרבות וערכים וכבוד לכל אדם באשר הוא. אמא שלי תמיד היתה אומרת "לא חשוב לי כלום יותר מאשר שתהיו בני אדם!!! טובים, ישרים ומכבדים" ולשמחתי אני יכול להגיד בפה מלא שהצליח לה. שלושתינו (אני ואחיי) בהחלט יצאנו כאלה.

זכור לי שבשבתות חורפיות, כשלא היינו יוצאים לטיול, היינו באים אני והאחים שלי מוקדם בבוקר למיטה של ההורים ואמא שלי היתה מקריאה לנו פרקים מהספר "הלב". הורגשה בבית אהבת הספר וחינוך לקריאה ולצד כל הפעילות העניפה בחוץ שהזכרתי, הייתי תולעת ספרים לכל דבר ועניין…ביליתי שעות ארוכות בחברת ז'ול וורן, מרק טווין, ויקטור הוגו, דבורה עומר ועוד רבים וטובים.

בשורה התחתונה אני יכול להגיד בפה מלא שלצד החסכים הרגשיים, היתה לי ילדות די מאושרת והוריי (בתמונה המצורפת) העניקו לנו סט מעולה של יכולות וערכים שלאורם אני צועד כל חיי
💛🌈🌸