הסיפור הקטן שלי עם יהונתן גפן

בשנות נעוריי בתיכון הייתי הרוס על יהונתן גפן, הוא היה מבחינתי חצי אלוהים. גמעתי בשקיקה כל דבר שהוציא. רומנים (במיוחד זכור לי "שיני חלב"), ספרי ילדים ("הכבש הששה עשר", "שירים שענת אוהבת במיוחד", "הספר הצהוב"), ספרים שמאגדים את הטורים בעיתון ("הצד הרביעי של המטבע"), ספרי שירה למבוגרים (""כמה מילים", "36") וכמובן התקליטים שתיעדו את ההופעות.

חברים מהתנועה היו עולים אליי לרגל והיינו יושבים שעות בחדרי ומאזינים בלופים ל"שיחות סלון", "מכתבים למערכת", "זה הכל בינתיים", "דויד ויהונתן" ו"הווי ובידור" עם שלמה גרוניך שבאותו זמן החל לרוץ על הבמות ויצא במקביל גם כתקליט. כמובן שהלכתי למופע הזה לפחות שלוש פעמים.

יום שישי אחד הלכנו למופע בצוותא וענת אוחנה, חברה לקבוצה בתנועה, ניגשה אליו אחרי ההופעה ושאלה אם תוכל לראיין אותו לפרוייקט גמר בתיכון שהיא כותבת על פוליטיקה ואמנות. להפתעתה הוא הסכים מייד וכששאלה אם תוכל לבוא עם עוד 2-3 חברים הוא נענה גם לזה ברצון.

היא ידעה שאני מאוד אוהב אותו והציעה לי להתלוות אליה וגם לסיגל מזרחי, חברה טובה שאני בקשר הדוק איתה עד היום. זוכר שהתרגשתי ברמות אחרות לקראת הביקור, הרגשתי שאני הולך לפגוש את אלוהים, לא פחות.

היום המיוחל הגיע ונסענו בשני אוטובוסים מחולון לתחנה המרכזית בנתניה ויהונתן הגיע לאסוף אותנו בפורד אסקוט כחולה ישנה לביתו במושב בית יצחק שם גר באותה תקופה. אביב הילד פתח לנו את הדלת וזכור לי שבמשך כל הפגישה הוא היה מאוד נגיש, קשוב וסבלני לשאלותיה של ענת.
הייתי אז מאוד ביישן וחסר בטחון ולא הוצאתי מילה, רק הקשבתי מרותק גומא בצמא כל מילה שלו. לקראת סוף הביקור העזתי לשאול איזו שאלה קטנה, לא זוכר מה, והוא ענה לי קצת בחוסר סבלנות. כמובן לא מכוונה רעה, אולי כבר התעייף מהביקור ואולי זו היתה שאלה מיותרת ואני זוכר שמייד השתתקתי.

בסוף הביקור הוא הסיע אותנו חזרה לתחנה המרכזית בנתניה ונסענו בשתיקה וזו היתה הפעם הראשונה למעשה שעמדתי על הפער שבין יצירות אמנות למפגש עם האדם שמאחוריהן. אולי קצת התאכזבתי גם בגלל הקטע האישי הקטן בסוף הפגישה שקצת נעלבתי ובמיוחד בגלל שכשאתה בא עם ציפייה לפגוש את אלוהים ופוגש בן אדם, רק בן אדם כמו ששלום חנוך שר יפה באחד משיריו, ברור שאפשר להתאכזב.

במרחק הזמן זה נראה לי מדהים מה שהוא עשה אז למעננו וזה רק מגדיל אותו בעיניי. לפנות זמן לשיחה של שלוש שעות עם שלושה תיכוניסטים, להכניס אותם לביתך ועוד לאסוף ולהחזיר אותם לתחנה המרכזית, זה לא דבר רגיל ומעיד על המון אנושיות, טוב לב, אכפתיות, סקרנות ואהבת אדם, בדיוק כפי שהוא מתגלה ביצירותיו כל השנים.