מכירים את הרגעים האלה שבהם אתם מתבוננים על המציאות ויש לכם תחושה חזקה שאתם פשוט לא מצליחים להבין אותה?

בראש מתרוצצות בלי סוף מחשבות, תקוות, חרדות ובעיקר מילות קוד שמגיעות מכל עבר. משיחות עם חברים, מהתקשורת, מהפיד, מספרים, מפודקאסטים, סרטונים ועוד.

כולן מנסות לכאורה לעשות סדר. להסביר בפשטות את המציאות הלא מובנת הזאת. אבל בסוף, לפחות אצלי, הן בעיקר מעצימות את תחושת הכאוס.

ברמה הלאומית מסתובבות בראש אינסוף מילים ומושגים:
אלימות נוער, מלחמה רב זירתית, מדינת הלכה, נערי גבעות, אורניום מועשר, שוויון בנטל, הפגנות, קפלניסטים, איראן, חורבן הבית, יוקר מחיה, גוש חוסם, מרדכי דויד, ריבית, אבטלה, ערוץ 14, אינפלציה, חינוך יהודי, הנדסת תודעה, רציחות במגזר, בוגדים, בזיזת כספים, דרכון זר, תאונות דרכים ועוד ועוד.

כל מילה כזו היא לכאורה רק מושג, אבל ביחד הן מצטברות אצלי לתחושה די מפחידה. תחושה של מציאות קיצונית, לא יציבה, כאילו אתה הולך ואין באמת קרקע מוצקה מתחת לרגליים.
וברמה האישית?

אולי זה רק נדמה לי, אבל יש לי תחושה שאני שומע לאחרונה על יותר מדי אנשים צעירים יחסית שמתים פתאום מדום לב או סרטן. יותר מדי גירושים. בגידות. ריגושים זולים. בריחה לארצות אחרות. גם כאן הכול מרגיש קיצוני יותר, חסר מנוחה, כאילו כולם רצים באמוק בתוך איזה לופ אינסופי.

כולם משווקים.
כולם מצלמים.
כולם מחייכים למצלמה.
וברור שגם אני חלק מזה לפעמים.
אבל מתחת לשכבה הזאת נדמה לי שהמון אנשים פשוט מחפשים איזו גאולה קטנה מהכאוס.

איזו פינה שקטה לנוח בה רגע.
מישהו להרגיש לידו אמיתי.
איזו משמעות.
קרקע.
אוויר.

ואולי בגלל זה, דווקא בתקופה כזאת, הדברים הכי קטנים פתאום מרגישים הכי חשובים:

שיחת נפש טובה באמת.
הופעות.
ספר טוב.
סיבוב שישי בוקר בתל אביב.
חבר שמתקשר בלי אינטרס.
סרט מעיף.
מוזיקה שמצליחה לעצור את הרעש לכמה דקות.
ארוחה משפחתית.
חיבוק.
רגע של חסד אנושי פשוט בתוך כל הטירוף הזה.

צילום: מלי ארואסטי