יש אלבומים שאתה קונה בזמן הלא נכון.

1988, נח"ל, של"ת אמצעי בקיבוץ נערן. קניתי את אלבום הבכורה של מזי כהן ממש כשהוא יצא, אבל האמת? הוא קצת הלך לאיבוד בין כל הפגזים שנחתו בדיוק אז: החברים של נטאשה – האלבום הראשון, משינה – "גבירותי ורבותי", מאיר בנאי – "גשם"… תקופה משוגעת לרוק הישראלי.

אז שמעתי את האלבום שלה כמה פעמים, הנחתי בצד, והמשכתי הלאה.

רק שנים אחרי, כשחזרתי לעולם התקליטים (וכנראה גם קצת לעצמי), עשיתי תיקון קטן ורכשתי אותו שוב.

והפעם זה נפתח.

קודם כל, מזי כהן היא פשוט זמרת אדירה. הקול שלה, ההגשה, הדיוק הרגשי. עוד מימי גזוז, דרך פרמיירה עם אבנר קנר, ועד "מאמי", תמיד היה בה משהו אחר, חד פעמי.

חוץ מזה, יש גם את העטיפה ההורסת. אני מודה, יש לי חולשה לאלבומים עם פורטרטים מצוירים של האמן. יש בזה משהו אינטימי, כמעט אישי, כאילו אתה פוגש את המוזיקה עוד לפני ששמעת צליל אחד.

ואולי הכי חשוב, אין הרבה אלבומים של מזי כהן כסולנית, האלבום הזה ו"מעברים" שיצא כעבור ארבע שנים ב-1992 וזה רק הופך את האלבום הזה ליותר יקר ערך.

השירים הבולטים באלבום היו "חופשת מולדת", "תחנה בזמן", "מותק תל אביב" ו"שם באבן" ללחן של קייט בוש (Army Dreamers).

היום, במבט לאחור, זה תקליט עדין, יפהפה ומרגש. כזה שצריך להגיע אליו בזמן הנכון. לפעמים זה לוקח שנים.

ממליץ בחום ❤️\