מילות פרידה שלי מצרויה להב (16 ביולי 1951- 1 באפריל 2026)

יש יוצרים שאתה פוגש וחולפים לידך, ויש כאלה שנכנסים לך לחיים בלי שתשים לב. תחילה דרך שיר אחד, שורה אחת ואחר כך נשארים שם לתמיד, מלווים אותך ביצירתם לאורך חיים שלמים.
צרויה להב הייתה בשבילי מהסוג השני.

הפעם הראשונה שפגשתי את יצירתה הייתה בכיתה י"א. התקליט "דרך המשי" של יהודית רביץ מסתובב על הפטיפון ואני מוצא את עצמי נשאב לעולם אחר. משהו שם הרגיש לי עמוק, חכם ומסתורי. שיר הנושא, שכתבה להב לאלבום הנפלא הזה של רביץ, נגע בי במקום שלא ידעתי אז לקרוא לו בשם.

רק שנים אחר כך הבנתי עד כמה הכתיבה שלה חדה, אישית ולא מתפשרת.

ואז הגיע "פרח". שיר הפתיחה המטלטל מאלבום המופת "דרך ארץ" של גידי גוב מ-1985. הוא פגש אותי בשירות הצבאי, והתאים ככפפה לימי האינתיפאדה הראשונה. שיר שלא משאיר אותך אדיש. להב ידעה לקחת כאב קולקטיבי ולהפוך אותו למשהו אישי עד כאב. לימים סיפרה באחד הראיונות שהשיר נכתב חודשים אחדים אחרי הפיגוע בראס בורקה, כמחאה נגד מה שכינתה "האיוולת הטראגית" של ההנהגות, הממשלות ותעשיות הרצח.

השיר השלישי שלה שנכנס לי עמוק ללב היה "רומיאו", שיצא ב-1991 כסינגל הראשון מתוך אלבום הבכורה של יהודית תמיר. את הלחן כתב יהודה פוליקר, שסיפר כי השתמש בלחן שהיה אצלו עוד מלפני הפריצה הגדולה עם בנזין. השיר הזה היה מהלהיטים הבולטים של ימי מלחמת המפרץ, ולימים, כשנשאלה להב אם היה "רומיאו" ממשי מאחורי השיר, השיבה בחיוך, ספק ברצינות, ספק בבדיחות הדעת שהוא בכלל נכתב במקור על החתול שלה, יוקטן.

להב, ילידת קיבוץ איילת השחר, נולדה בשם צרויה חפר. את דרכה החלה בצוות הווי חטיבת הצנחנים, ובהמשך עברה עם בעלה הראשון, המפיק המוזיקלי לואי להב (אותו פגשה בשירות הצבאי), לארצות הברית. שם שרה וניגנה בכינור עם E Street Band של ברוס ספרינגסטין, ואף השתתפה בהקלטות של The Wild, the Innocent & the E Street Shuffle ואלבום המופת – Born to Run. לאחר מכן למדה משחק במכון לי סטרסברג בלוס אנג'לס.

כששבה לישראל ניגנה באלבום פורץ הדרך "סוף עונת התפוזים" של תמוז, השתתפה בהצגות תיאטרון ובהן גם "אלוף בצלות ואלוף שום", ובהמשך הייתה חברה בלהקת "הברירה הטבעית". מאוחר יותר חדלה כמעט לגמרי להופיע והתמקדה בכתיבה – שירה, פזמונים, פרוזה ותרגום.
לאורך השנים כתבה שורה ארוכה של שירים שהפכו לנכסי צאן ברזל בזמר העברי: "דרך המשי" של יהודית רביץ, "על הגשר הישן" של רמי קלינשטיין, "רומיאו" של יהודית תמיר, "פרח" של גידי גוב, "מותק" של קורין אלאל, "ימי התום" של ריטה ועוד רבים אחרים. היא הייתה מן הכותבות הנדירות שיודעות להיות גם פיוטיות וגם ישירות, גם עדינות וגם חודרות ללב.

זה מדהים לחשוב כמה מהפס קול של החיים שלנו נכתב על ידה. להב לא רק כתבה שירים, היא כתבה מצבים אנושיים. רגעים שבין אהבהה לאובדן, בין זיכרון להווה, בין מה שנאמר למה שלא. היא ידעה לנסח את מה שרובנו רק מרגישים.

ב-2002 ראה אור ספרה הראשון, "כפכפי העץ של אנדרה", שהתבסס על סיפורו האמיתי של אריה בן-פלאי. ב-2004 יצא ספרה השני, "מלכת הביצות רוקדת טנגו", שזיכה אותה בפרס אקו"ם.
ב-2003 יצא "הים כבר לא", אלבום אוסף משיריה. בהמשך השתתפה בכתיבת שירים לאלבומה של דנה ברגר "יום יום", וב-2011 שימשה עורכת טקסטים ושותפה לכתיבה בחלק משירי אלבומו של יהודה פוליקר "כל דבר מזכיר לי". באותה שנה זכתה בפרס אקו"ם למפעל חיים, וב-2024 גם בפרס אריק איינשטיין לאמנים ותיקים.

חייה האישיים ידעו גם כאב גדול. היא הייתה נשואה למפיק המוזיקלי לואי להב, ולשניים נולדה בתם טל, שנהרגה בתאונה בגיל שלוש וחצי. בהמשך נישאה לזמן קצר לשחקן שבתאי קונורטי, ולאחר מכן חיה עם התפאורן איציק אלבלק, איתו הקימה משפחה.

החיים שלה עצמם היו כמעט רומן: מקיבוץ איילת השחר, דרך ניו יורק של ספרינגסטין, וחזרה לישראל, לתיאטרון, למוזיקה, לספרות, וגם לכאב אישי עמוק שקשה בכלל לתפוס במילים.
ואולי בגלל זה הכתיבה שלה הייתה כל כך מדויקת. היא לא כתבה על החיים, היא כתבה מתוכם.

כמו תמיד עם יוצרים חד פעמיים שכאלה, נשארים השירים. הם ממשיכים להסתובב על הפטיפון, או להתנגן באוזניות, או לצוף פתאום באמצע יום שגרתי ולהזכיר לך מי היית אז כששמעת אותם לראשונה ואיפה אתה היום.

וזה אולי הדבר הכי גדול שאמן יכול להשאיר אחריו. גוף יצירה עצום, עמוק וחד פעמי, שנגע באמת נדירה בלב הישראלי.

יהי זכרה ברוך.

צילום: אילן בשור