אמא אהובה.

יש בעולם שלי צמד מילים, שאף אחד לא הוגה כמוך: "היי אלדדי". האופן הרך והאוהב שבו את הוגה את שתי המילים הללו כשאני מתקשר, זה עולם שלם בשבילי. מחסה, נחמה, בית. לרגע העולם מרגיש הרבה יותר נסבל ומואר.

כבר מהילדות המקדמת עטפת אותנו בערכים, באהבה ובאמונה בטוב. המשפט "יותר מהכל הכי חשוב לי שתהיו בני אדם טובים וערכיים" שחזרת עליו שוב ושוב נחרט בי כמעין מצפן כמעט מהרגע שאני זוכר את עצמי. זוכר איך באוטובוס הדחוס בדרך לאינאלציה ביפו מידי שבוע, היית קמה ומקימה גם אותי, כדי לפנות מקום לזקן או זקנה עייפים ובעיקר זכורים לי הבקרים בשבת, כששלושתנו היינו מתגנבים מוקדם בבוקר אל המיטה שלכם, ואת מקריאה לנו את הספר "הלב". רגעי ילדות קסומים שנצרבו בי כחוויות של חום ותום מעולם אחר. וכן את גם האחראית על אהבת הקריאה והתרבות הטבועים בי. ז'ול וורן, ויקטור הוגו, מרק טווין, דבורה עומר, צ'ארחס דיקנס, לא החסרת ממני בילדות אף סופר גדול.

רק בשנה האחרונה אזרת אומץ לחשוף סיפורים כואבים מאוד שחווית בבית ילדותך ובכיתה בכפר סבא. ואני שואל את עצמי שוב ושוב, איך מתוך האדמה החרוכה של הילדות הזו, צמחת להיות אדם מלא שמחת חיים ואופטימיות, נקי ממרירות ונטול קורבנות. את פשוט פלא לא ייאמן.
וגם בבגרותך, לאבד את אבא, אהבת חייך, רגע לפני תחילת הזקנה, כשבדיוק תכננתם לעבור דירה לדירת חלומותיכם בכפר סבא, לטייל ולטרוף את החיים. גם אז לא נתת לקורבנות להשתלט עלייך. ידעת לאסוף את עצמך, ובגיל מתקדם להמציא את עצמך מחדש: להתחיל לנהוג בשוטף בגיל 62, לצאת לטיולים באירופה עם נכדתך האהובה שני, להתנדב פעמיים בשבוע בשתי מקומות עבודה, לשפץ את הבית שלך מהיסוד, וללכת לקונצרטים מידי שישי עם סבטלנה. כל זה לצד מחלה כרונית וחיים עם חמצן בלילות במשך 20 שנה, ובארבע השנים האחרונות 24/7. זה ניצחון הרוח במלוא מובן המילה.

היכולת שלך להתרגש מהדברים הקטנים הייתה תמיד פנומנלית. איך שהיית קוראת בהתלהבות לרומי ולליה מידי שבת כשנכנסנו לביקור לבוא לראות את הפריחה האדומה של הצאלון מתחת למרפסת שלך. העובדה שהארכת ימים עם פוליו מילדות ואנפיזמה ריאתית מגיל 62, היא עדות לנחישות והאופטימיות שלך.

מזל שהארכת ימים, כדי שרומי וליה יזכו בסבתא נפלאה, חמה וערכית. זו שבאת להרצות בבית הספר שלהן על הפרדסים בכפר סבא של ילדותך, זו שמבשלת להן כל שבת מרק עוף עם קניידלעך ופודינג שהן כל כך אוהבות, ולא מפספסת אף יום הולדת, או טקסים בחוגים ובבית הספר.

וגם אני זכיתי בגדול שהארכת ימים. לא כל אחד זוכה לאמא נוכחת עד גיל 58. הזמן הארוך שלנו יחד אפשר לנו השלמה מרגשת ב־15 השנים האחרונות, כשקיבלנו זה את זו באופן מלא והרמוני. היינו קרובים מאוד בילדות, התרחקנו מאוד בגיל ההתבגרות שלי שנמשך עד גיל 30 פלוס (מתצל אמא על כל הצרות שעשיתי לך בגיל הזה), וחזרנו להיות קרובים מאז שהתחתנתי, עוד יותר עם לידת רומי וליה, ועד לשיא ביום הולדתך ה־90. אז, בעומדנו יחד ליד שולחן האוכל, הסתכלת עליי פתאום ואמרת: "דדי, אני צריכה לבקש ממך סליחה". הופתעתי. "סליחה על מה אמא?" שאלתי. וענית: "על זה שלא האמנתי בך מספיק. לא דמיינתי שתגיע להישגים שהגעת אליהם". באותו רגע הזמן עצר מלכת, אין לתאר איך התרגשתי.

ואיזה אושר זה היה שהגעת לגיל 90 שכל כך רצית להגיע אליו וחגגנו לך מסיבה גדולה ומרגשת אצל אסף עם כל המשפחה המורחבת, כולל סרט יפהפה שסבטלנה ערכה על חייך וצפינו בו כולנו יחד.

מעבר לכל הררי המילים, אמא, את היית פשוט אצילת נפש. נשאר בך תמיד משהו תמים, נאיבי, כמעט ילדי. מעולם לא רבת עם אף אחת מכלותייך. מעולם לא התלוננת למה אנחנו לא באים יותר, בתוך הלו"ז העמוס של חיינו. והיו לא מעט פעמים שאפילו כשהרגשת לא טוב, או חלילה נפלת, אספת את עצמך לבד לבית החולים כדי לא להטריד אותנו. עדכנת אותנו רק בבוקר, כשהכל כבר היה בסדר.

זוכר פעם שצלצלת לאיזו קרובת משפחה רחוקה, כדי לומר לה חג שמח. אמרתי לך אז: "אמא, את מבוגרת ממנה, היא אמורה לצלצל אלייך והיא אף פעם לא מתקשרת!" חייכת אליי ואמרת: "דדי, אני מנהלת את המכולת שלי כפי שאני מוצאת לנכון. והיא שתתנהל איך שהיא יודעת וטוב לה."

אמרת לי לא מזמן שאת הכי גאה שגידלת שלושה ילדים טובים, ערכיים ואוהבים. והקשר בינינו באמת נהדר. אסף טיפל בך במסירות שאין לתאר, ולקח על עצמו אחריות שלא כל אחד מסוגל לשאת. יובל אירח אותך אצלו כל כך יפה בביקורים שלך כשהגוף שלך עוד אפשר לך לטוס אליו עד סן פרנסיסקו ובשנים האחרונות הגיע לביקורים אינספור פעמים במיוחד בשבילך.

לפני עשרים ושמונה שנה, כשאבא היה על מיטת חוליו באיכילוב, הייתי חוזר עצוב מהביקורים הליליים אצלו לדירת החדר הקטנה בתל אביב וכותב. כך נולד הספר שנשאתי איתי כמעט חצי חיים. השנה, בזכות היכרות מפתיעה עם הסופרת והעורכת ורד מוסינזון, הוא אמור בלי נדר לצאת סוף סוף לאור.

חלמתי שתהיי הראשונה שתקרא אותו, שתראי איך המילים ההן מאז הפכו לספר שלם. אבל החלום הזה, לצערי, כבר לא יקרה. בשנה האחרונה הלכת ואיבדת אט אט יכולות, וגם עלייך, עוף החול הנצחי, חלו לבסוף חוקי הכבידה של החיים.

הספר יוקדש לך ולאבא אמא יקרה, בתקווה שאולי אחרי עשרים ושמונה שנה, התאחדתם שוב ושניכם יושבים לכם שם למעלה על איזה ענן ורוד, משקיפים עלינו עכשיו בשלווה, בחיוך ובנחת.