ערב אחד, לפני ארבע שנים, דיברתי עם אמיר איינשטיין לגביי משהו באתר של אביו, אריק. שיחה קצרה, עניינית, רגילה לגמרי. בלילה ההוא, לראשונה בחיי, אריק בא אליי בחלום.

אני שוכב על הספה, לבד בבית. "סמוך על סול" על המסך, כשפתאום הטלפון מצלצל.
"הלו, זה אלדד?"
אני קופא. הקול הזה – באריטון חם, עמוק, שאי אפשר לטעות בו.
"כן…" אני עונה, הלב פועם. בראש מהדהד לי: פאק, אני מדבר עם אריק איינשטיין.
"אז מה, שמח להכיר אותך. איזה אתר יפה עשית לי, כל הכבוד." הקול שלו רך, מוכר, כאילו תמיד היה שם. הוא מוסיף: "חכה רגע, אעלה גם את אמיר שלי על הקו."
כעבור דקה מצטרף אמיר:
"אהלן אלדד, מה שלומך?"
"תשמע אמיר," אומר אריק, "בחור נחמד הבאת לנו וגם מוכשר. איך לא הכרת לי אותו עד עכשיו? וגם מבין במוזיקה חבל על הזמן, לא פראייר בכלל."
"כן אבא, הייתה בעיה טכנית… אבל ידעתי שתאהב אותו."
"איזו בעיה, אין שום בעיה. אני מגיש תוכנית מוזיקה פעם בשבוע, ואני רוצה שאלדד יהיה העורך המוזיקלי. קלטתי שיש פה מישהו שמבין באמת."
"איפה אערוך, אריק?" אני שואל, מוחמא ומבולבל.
"מה זאת אומרת איפה? פה למעלה."
אני פותח את הפה לענות, מגשש אחר תירוץ שיבהיר שזה בלתי אפשרי ואז מתעורר.

החדר חשוך ושקט, אבל בגוף עוד מהדהדת תחושת הממשות. כאילו זה קרה באמת, רק לפני רגע.

צילום: מלי ארואסטי.