אני לא כותב את זה כדי לדכא, אלא כי חשוב לי להגיד את זה בקול.

כבר לא מעט זמן שאני מהלך בתחושת מהורהרות ולעיתים די עגמומיות סביב התקופה שאנחנו חיים בה. גם בעולם כולו, וגם כאן אצלנו, במדינה שכה יקרה לכולנו.

משהו נשבר. אולי לא פתאום, אולי זה נשחק לאט. אבל ההרגשה הכללית היא של אובדן. אובדן ערכים, חמלה וערבות הדדית. יותר מדי התלהמות, אלימות ברשתות, בריונות בכבישים, תחושה שכולנו על הקצה ועוד רגע הכל קורס.

כולם זועקים, ובצדק. צה"ל ואנשי הקבע, משטרה, מורים, רופאים, אמנים, עמותות, נכים, מטפלים, חוקרים, חרדים, גמלאים, חקלאים. אין כמעט קבוצה שלא מרגישה שהמדינה שכחה אותה. שכל תקווה למענה, פשוט איננה.

וזה לא רק הכסף. זה התחושה שמקצועות שהמדינה באמת זקוקה להם, הוראה, רפואה, מדע, סיעוד, לא זוכים להערכה. לא כלכלית, לא ציבורית, ולא ערכית. וכל זה רק מגביר את התחושה שמי שרוצה לשרוד, צריך לברוח להייטק או לריאליטי.

ובתוך כל זה, מושג האמת מת. כל אחד עם "האמת" שלו. הפוליטיקאים משקרים בלי למצמץ, ומעריציהם מוחאים כפיים כאילו היו כוכבי כדורגל. מי שלא בצד שלך, הוא חתי אויב.

אז אני מוצא את עצמי תוהה שוב ושוב, איך נשארים אנשים טובים במציאות כזו? איך שומרים על הגינות, מוסר, חמלה, בתוך עולם שכל הזמן לוחץ, שופט, דורש, מתלהם?

אני לגמרי לא מושלם, רחוק מזה, אבל באמת משתדל. מנסה להביא אהבה, הקשבה, סבלנות וקבלה למעגלים שאני נוגע ומסתובב בהם. גם פה. בפייסבוק. מנסה לדבר אחרת, לחשוב אחרת, לא להיגרר אחרי הציניות והייאוש.

אולי זה לא הרבה. אבל זה המשהו האישי שלי שאני יכול ורוצה להגיד..

צילום: מלי ארואסטי.