שיחה עם שרון מולדאבי

"אני מאוד מאמין בהורדת חומות והגנות, אבל יודע שמאחורי כל חומה יש עוד חומה ולעולם לא נגיע למנוחה ולנחלה"

 

שרון מולדאבי, מוזיקאי, מרצה ומומחה תוכן וחדשנות בטכנולוגיות מתקדמות, מציאות מדומה ומציאות רבודה, מספר בראיון כן ומרתק איך הצליח בגיל 50 להגיע לחוויית היש ורק אז, מתוך המקום הזה, לכתוב על חווית האין בספר הביכורים המשובח שלו 'להלל את החול' שיצא לאחרונה לאור. דיברנו גם על חדשנות ('סטארט אפ זה הרוקנרול החדש'), מהפכת הוירטואל ריאליטי והשינויים הטכנולוגיים שיתחוללו ממש בקרוב בעולם התוכן והמוזיקה וההשלכות שלהם וגם קצת על 'גן חיות' ואבהות מאוחרת.

מאת: אלדד בוברוביץ'

ההתוודעות הראשונה שלי אל שרון מולדאבי קרתה לקראת סוף השרות הסדיר שלי, כשהתחלתי לקרוא בשקיקה את ביקורות המוזיקה שלו בעיתון 'חדשות' עליו השלום. מאוד אהבתי את סגנון הכתיבה (שניכר שנבעה מאהבה פנימית עמוקה למוזיקה) וכמובן את הטעם שלו. הרגשתי שהוא מבטא בדיוק את הטעם שלי. דיויד בואי, לו ריד, איגי פופ, סטונז  ועוד רבים וטובים.

שנה מאוחר יותר כבר הפציעה בחיינו להקת 'גן חיות' וזכור לי הרגע שצעדתי בהתרגשות לחנות התקליטים בחולון לרכוש את הדיסק החדש. מאוד סיקרן אותי איזו מוזיקה יעשה בחור צעיר עם ידע כל כך גדול במוזיקה וטעם כה משובח ואיכותי. הדיסק בכנות לא הפיל אותי למיטב זיכרוני, אבל כן אהבתי בו שני שירים שגם שרון מודה בראיון (בחלוף כמעט 30 שנה!) שהם אכן השירים הטובים של הלהקה. 'המוזיקה בפנים' הגרובי ו'ירח כחול', הרומנטי והמלודי.

ואז מגיע טוויסט קטן בעלילה. 'גן חיות' מתפרקים לאחר אלבום אחד בלבד וכעבור שלוש שנים מוציא שרון את אלבום הסולו הראשון שלו בהפקת דייוויד וייט. האלבום נקרא בפשטות שרון מולדאבי. את העטיפה מעטרת תמונה בשחור לבן של שרון הילד רכוב על אופניים. תמונה מלאת אוירה וקסם שמתאימה ככפפה לרוח האלבום. אלבום ביתי ואינטימי. אנטיתזה לפופ הזוהר של 'גן חיות', וכל כך שונה מהדמות חשופת החזה סטייל ג'ים מוריסון ישראלי וגדודי המעריצות סביב בתקופת 'גן חיות'.

האלבום יצא ב-1995. באותה שנה גרתי בדירת חדר תל אביבית קטנה ומעופשת ברח' ארלוזורוב עם חברתי באותם הימים שירז בן עמי (כיום הסופרת שירז אפיק), במקביל לגסיסתו למוות של אבי ז"ל מסרטן המוח באותה שנה. מעבר לעובדה המצמררת שיש באלבום שיר שנקרא 'אבא', לא יכול לחשוב על אלבום שביטא באופן כל כך מדוייק את מצבי הנפשי באותה שנה מייסרת, שילוב של אהבה סוערת ודרמטית שלא צולחת, אבא גוסס וחיפושי דרך אישיים ומקצועיים. בנוסף ל'אבא' שכבר הזכרתי, זכורים לי מאוד לטובה 'מעט ממה שאת' ו'כנפיים' הקסומים והמרגשים מאותו אלבום.

לחיים יש את הדרך שלהם לקמבן סיפורים שטובי הסופרים לא בהכרח היו קודחים במוחם היצירתי ולפני שנה באופן בלתי צפוי ומפתיע לחלוטין הצטלבה דרכי שוב עם שירז כשעיצבתי לה לוגו ואתר חדש ולפני חודש ריאיינתי אותה כסופרת בבלוג שלי. בסוף הראיון שירז שאלה אם ארצה לראיין את שרון מולדאבי שהכירה דרך בעלה יותם שעבד איתו בשנים האחרונות בחברת ההייטק Waves audio (שרון עבד שם כמנהל תכנים חדשניים).

והנה אני מוצא את עצמי מס' ימים אחר כך בשיחת זום מרתקת עם שרון מולדאבי, שמעבר לכל הטייטלים, חייב להודות שמדובר באחד המרואיינים הרהוטים, החכמים, הידענים והמרתקים שזכיתי לראיין. למזלנו בטיימינג מושלם לראיון יצא לאחרונה לאור ספר הביכורים המשובח של שרון שנקרא 'להלל את החול'. הספר זכה בשנת 2020  בפרס שרת התרבות להוצאה לאור של ספר ביכורים ועוסק בזיכרונות אישיים ובמחשבות על עתיד החברה והתרבות בעקבות המהפכות הטכנולוגיות הקרבות, ממליץ על הספר בחום, ניתן לרכוש אותו בלינק הבא: https://bit.ly/3jlYrtV

אפשרות לשינוי

אז נתחיל באופן טבעי מהספר. חייב להודות שכשקראתי את הספר, לא התקשר לי הסבל שאתה מתאר כמנת חלקך רוב חייך, לבחור כמוך עם המראה המושלם, הכריזמה, כישרונותיך הרבים וכל שאר הנתונים.
"אלדד, שנינו כבר מספיק גדולים כדי לדעת שיש אנשים שהסממנים החיצוניים שלהם לא מעידים על הסממנים הפנימיים. יש גם כאלה שהסממנים החיצוניים שלהם לא מעידים על אושר גדול אבל הסממנים הפנימיים שלהם מעידים על הודיה ושמחה. ואם כבר שאלת עליי, כמובן שקטונתי וההשוואה מופרכת כי אני בקושי מתאבק בעפר הגרגרים לקרסולי הז"ל, אבל מה תגיד למשל על קורט קוביין? לקח את חייו כשהוא נערץ, אהוב ומוערך, סופר מצליח, עשיר ואב לילדה קטנה. אז מה שרואים מבחוץ לא מעיד בד"כ. יש מקרי קיצון של אנשים שנראים מאושרים ושלמים והם באמת כאלה ושל כאלה שנראים מוכי גורל ולצערנו הם כאלה, אבל רובנו איפשהו באמצע. לא מרגיש מיוחד בעניין הזה. רוב האנשים בחברה המערבית, גדלים עם לא מעט תסכול פנימי".

אתה מאמין באפשרות לשינוי בעניין הזה או שזה גורל?
"לחלוטין לא גורל. הספר משקף תהליכים שעברתי מלחוות את האין ללחוות את היש ורק בגיל 50.
מחווית היש הצלחתי לכתוב על חווית האין. המעבר הזה מלראות את רבע הכוס המלאה ולא שלושת רבעי הכוס הריקה לא בא בקלות, זו עבודה קשה. עברתי פסיכו אנליזה 12 שנה, אני נמצא בטיפול ומאוד מאמין בהורדת חומות והגנות, אבל יודע שמאחורי כל חומה יש עוד חומה ולעולם לא נגיע למנוחה ולנחלה, זה תהליך קשה ותובעני אך מתגמל. אני חייב אותו לחיים, לא הייתי יכול לשרוד אחרת. לא חי רק בשביל לסמן וי, הנה עשיתי טיפול (רבים עושים את זה מהסיבה הזאת ואז זה לא עובד). אני מאמין שאנו יכולים להשתנות תמיד, אבל אנחנו יכולים להשתנות רק כגודל ועוצמת התעוזה או האין ברירה שלנו להשתנות. לרוב אנחנו תקועים באזורי הנוחות. גם אומללות וקורבנות בהפוך על הפוך זה אזורי נוחות, דפוסים מהילדות שקשה מאוד לשנות אותם".

האמת שבאמנות

אפרופו ילדות, איזה ילד היית?
"זה מורכב מכדי להגדיר בשני משפטים, הכל כתוב בספר. יכול רק לומר שגדלתי ברמת אביב הישנה עד גיל 17.5. חצי מהזמן הייתי אצל אמא וחצי אצל אבא. ילד אחד בשתי בתים. לכן יש באלבום הסולו הראשון שלי שירים שנקראים 'חצי בן אדם', 'אבא' ושיר לאמא".

איך היית כנער?
"מכיוון שהייתי בעברי מספיק זמן בעיתונות וכלי תקשורת, אני מכיר את ההוויה והנחרצות של לסכם משהו עמוק ומורכב בשורה אחת ולכן כתבתי את הספר. אחד התענוגות בספר זה שאתה פחות מחוייב לנחרצות וחד משמעיות. יש יותר מקןם לשניות, אמביוולנטיות. ראיינתי ב-1996 ככתב ב'ידיעות אחרונות' את פי.ג'י. הארווי לקראת הופעתה בארץ והיא אמרה לי משהו מאוד יפה: שהיא צריכה לפתח תקשורתית עור של פיל להגן על השירים שלה רק כדי שתוכל להיות שבירה, שקופה וכנה בשירים. לכן אני אומר שהכל נמצא בספר. לא ממקום של להתחמק מתשובות, הרי הספר נחשב לחשוף ולגלוי מאד. אלה פשוט דברים מאוד חשובים ויקרים והבמה והפורמט מבחינתי לדבר עליהם הם בספר. לא יכול להגיד לך 'איך היית כנער' בשלושה משפטים.

צבא?
"בצבא היה לי מזל גדול להתקבל ולהיות עורך מוזיקלי בגלי צה"ל. בית ספר נפלא להרבה מאוד דברים. מבחינה זו, החוויה של הצבא היתה מדהימה. נפתחו לי המון פתחים, דלתות וחלונות לעולמות שהתגלגלתי אליהם משם".

כמו מה למשל?
"בצבא הכרתי את שחר בן ברק שהיה אחר כך הגיטריסט וכותב השירים של 'גן חיות'. הכרתי את יעקב גלעד שכבר 30 שנה הוא אחד האנשים הקרובים אלי בעולם. זה אושר גדול שיש לידך בן אדם כזה חכם, רגיש ונבון ועם כל כך הרבה ידע. חייב להודות שהיו גם לא מעט קשיים ותיסכולים בשרות, אבל לבלות חודשים 24 שעות בתוך תקליטייה. לילד שהייתי אז זה היה נפלא, חלום שהתגשם".

איך התגלגלו העניינים אחרי השרות?
"קיבלתי באיזה שלב אולטימטום להמשיך לעבוד בגלי צה"ל או לכתוב בעיתון 'חדשות' ובחרתי במסלול של האזרחות, ז"א לכתוב בעיתון 'חדשות'. ואז כבר התחלנו שחר בן ברק ואני לעבוד על 'גן חיות'. שחר היה חבר בלהקת 'פופלקס' וכשפופלקס התפרקה, שחר היה זה שחיפש והביא את הנגנים ללהקה החדשה שלנו".

אז 'גן חיות' קרתה במקרה או חלום מתוכנן שדאגת להגשים?
"מצד אחד זה היה חלום. מאז שראיתי בגיל 12 את הסרט The song remains the same של לד זפלין בקולנוע פריז, היה לי חלום להופיע עם להקת רוק מול 19,000 איש ב'מדיסון סקוור גארדן' ומצד שני מי שדאג להפוך את החלום הזה למציאות היה שחר. הוא היה היזם וזה שדחף שהדבר הזה יתממש מחלום למציאות".

במבט לאחור אתה אוהב את האלבום של 'גן חיות?
"יש שם שיר אחד מושלם 'המוזיקה בפנים' , ואת 'ירח כחול' שהיה שיר קסום של שחר שאחראי עליו בתשעים אחוז. מעבר לזה החוויה היתה מורכבת ולא היה לי טוב באופן כללי, לכן גם הודעתי על עזיבתי. זו לא היתה החלטה שנבעה מסיפוק או משמחה".

כמה זמן התקיימה גן חיות?
"שחר ואני התחלנו לעבוד ב-1987 והלהקה התפרקה ב-1993. הופענו שנתיים, שלוש, והוצאנו אלבום אחד".

היו איחודים?

"ב-2015 אביב גפן אירח אותנו לנשף רוק 'בחזרה לרוקסן' וב-2016 חיממנו הופעה של 'גארבג' ".

איך היתה חווית החזרה?
"אצל אביב גפן זה היה ממש מוזר. שחר לא היה וכמעט לא היה אף אחד מההרכב המקורי.
ב-2016 בחימום לגארבג' זה היה מעולה, כייף גדול. שחר חזר לארץ ודובי קיזלשטיין גם ניגן איתנו. זו היתה חווית תיקון וריפוי. אלה היו שתי ההופעות שהכי נהניתי בחיים של 'גן חיות' ".

לא השאיר טעם של עוד? חשק להמשיך?
"בהחלט כן, אבל יש לי בעיה של היחלשות בלתי הפיכה במיתרי הקול ואני לא יכול לשיר באופן מקצועי יותר מרבע שעה רצוף, כי אני מצטרד מאוד מהר. בשיר האחרון שהקלטתי ב-2017 'לחיות', לא כצעד קריירה אלא כמעשה של הפגנה בקולי לציון חמישים שנים לכיבוש, לא הצלחתי לשיר ברצף יותר מארבעה טייקים. אני מסוגל להחזיק רק הופעות קצרות מאוד של עד חצי שעה".

איך אתה חווה את הקורונה ברמה האישית / בריאותית ומה התחזית שלך לגביי מה שיקרה פה במדינה בשנים הקרובות?
"כמו כולם אני מנסה בו זמנית לנקוט בזהירות הנדרשת כלפי המגיפה הנוראה, אבל גם להילחם נגד ראש ממשלה מושחת ומשחית שמחרב את המדינה שלנו רק כדי להימנע מהגעה למקום לו הוא באמת ראוי בבית הסוהר. ברמה האישית אני דואג להגן על אימי בת ה-89, ודואג מאוד לשלמות הנפש והרוח של בני בן הארבע וחצי, ומשתדל לתת לו ולחבריו מעטפת של הגנה, משחק, חברה, למידה, דעת, חום ותקווה. הרבה מערכות חיים יעברו שינוי בעקבות התקופה הזו, ולא נחזור לאחור. בתחום המקצועי המסוים בו אני עוסק, שקשור למוזיקה-גיימינג-קהילות, עולמות שלמים עברו קפיצות תובנה ויכולות, שהיו נדרשות להן עוד כמה שנים להבשיל, אלמלא ההבנה, פוסט קורונה, שמודלים ישנים בלתי ישימים ושהאונליין, כולל חלקיו המוצלחים ומשגשגים ביותר, הוא עדיין רק בשלב הבקרוב שלו. כולנו תחת הרשמים העצומים של החיים בדור האחרון ב"עידן המידע" של האינטרנט וסמארטפונים, אבל תכף יגיעו שינויים לא פחות מטלטלים ב'עידן החוויה' עם 5G, מציאות רבודה ומציאות מדומיינת ומציאות מעורבת. ושם, סתם לדוגמה, כמו שאני מזכיר בספר במקום להיות בכיתה ארבעים תלמידים מול מורה אחד, הבן שלי יוכל להיות באותו שיעור מול ארבעים מורים, אוואטרים, שיתקשרו בלעדית איתו, ילמדו את הלמידה, החוזקות והחולשות שלו ויבנו לו מערכי חוויה וידע אישיים. זה נכון לכל תחומי החיים, ולמרבה הצער הקורונה האיצה את ההבנות והמאמצים שלנו לקצר טווחים. במובן הזה אני אופטימי. הלוואי ויכולתי להיות אופטימי לגבי הסיכוי  של ישראל לשנות את כיוון הדהירה לתהום ולשים על ההגה ידיים אמינות, אמיצות ואחראיות ולתקן את עצמנו. גם בזה אני עובד קצת, לצערי עם יותר חששות".

הסטארט אפ זה הרוקנרול החדש

עוקב אחרי מוזיקה חדשה? קונה תקליטים?
"לא קונה בכלל. אבל אני כמובן מתעדכן כל הזמן בספוטיפיי. אני בעולם הטכנולוגי וטוב לי שם. קונה רק ספרים וגם זה מתישהו בקרוב בטח ישתנה. בשנים האחרונות אני חי בממשקים שבין תוכן לטכנולוגיה. גם הספרים למיטב שיפוטי יהיו אינטראקטיביים. כמו שתיאר קווין קלי בספרו הכה מומלץ "הבלתי נמנע", בעתיד כל עמוד בספר יהיה כמו עמוד באתר עם לינקים לכל מיני רפרנסים ואפשרות להגיב. העמודים יהיו חיים. הספרים יהיו דינאמיים מאוד. הרבה מהעבודה שלי בשנים האחרונות היא חשיבה על AR ו-VR. ואם נחזור למוזיקה אז מאוד מסקרן איך ייראה עולם המוזיקה בעתיד הקרוב".

תנסה לתאר לי איך ייראה?
"המוזיקה הפופולרית קצת מיצתה את התפקיד שלה לדעתי. מוזיקאים בשנות ה-60 וה-70 היו חדשנים ומובילי דעת קהל. הם השפיעו מאוד על ההתנהגות שלך, על האמונות שלך, על המראה שלך. בשנים האחרונות כל הדבר הזה עבר לטכנולוגיה במובן הזה שסטארט אפ זה הרוקנרול החדש. בגלל שאני רואה את העתיד הטכנולוגי ולאן העניינים הולכים, אני חושב שהעשור הבא הולך להיות הכי מדהים וחדשני במוזיקה מאז שנות השישים".

במה יתבטא השינוי הזה?
"בעיקר במעבר מחיים של דו מימד לחיים בתלת מימד. זו מהפיכה מטורפת ומרגשת וחדשנית שהולכת לקרות ואני כבר לא יכול לחכות לראות אותה מתרחשת. ואז גם המוזיקה הפופולרית תחזור להיות שחקן חשוב ובולט כמו שהיתה פעם, בשנות השישים והשבעים".

למה?
"כרגע הדבר היחיד שמעניין במוזיקה הפופולרית זו הצורה ולא התוכן. ברור שיש מוזיקאים נהדרים, אנחנו מדברים פה בהכללות מאוד מאוד גסות, אבל טיק טוק וספוטיפיי ופייסבוק ופורטנייט משפיעים על חיים של צעירים היום באותו אופן שהביטלס, בוב דילן והנדריקס השפיעו על חיים של צעירים בסיקסטיז. כשאני הייתי שם תקליט בגיל 12, כל תשומת הלב שלי הלכה רק לתקליט, למוזיקה. היום מוזיקה מתחרה על תשומת הלב עם נטפליקס ויוטיוב ופייסובק ואינסטגרם ועולם המשחקים והמון סוגים של תוכן".

אז למה שזה ישתנה?
"מוזיקת אודיו תמיד תהיה קיימת באיזשהי אופן, אבל חלקים גדולים מהמוזיקה החדשה יווצרו מבסיסם כתוכן אודיו-ויזואלי. היצירה, השיתוף והצריכה של מוזיקה היום היו נשמעים מופרכים לחלוטין לאנשים רק לפני מאה שנה, ובעוד עשר שנים יקרו דברים שלגמרי יישמעו לך היום מטורפים. אנשים כבר מייצרים במחשב אמנים שלא קיימים במציאות, הכל יהיה יציר המחשב. גבר יוכל ליצור מוזיקה ולשווק אותה באופן ויזואלי כזמרת, כנער, כהרכב, בלי שום מגבלות זהות, מגדר, גיל, מראה. אנשים ישלחו  אוואטרים מוזיקליים לעולם, במיוחד ב'וירטואל ריאליטי'. יהיו משמעויות חדשות ליחסי אמנים-במה-קהל בכלל, ובתעשיית המוזיקה יהיו הרבה  יותר סוגים וחוויות של הופעות מעבר למובן המסורתי בו 20,000 איש הולכים לראות הופעה ב'מדיסון סקוור גארדן' או 100,000 איש באצטדיון וומבלי".

קשה לפספס את הפאשן, ההתלהבות והזיק בעינים שיש לשרון כשהוא מדבר על עולמות התוכן העתידניים הללו, שהם חלק מרכזי בעולם היום יום שלו ולמרות שחלפו 30 שנה מגן חיות, השיער קוצר והלבין והתווספו קצת קמטים, הוא נראה לא פחות מלהיב מהסולן החתיך עם שיער השיער הארוך והחזה החשוף על במת הרוקסן אי שם בתחילת שנות ה-90. אולי אפילו יותר.

מולדאבי ממשיך במונולוג נלהב: "תבין שב-2030 בזכות ה'וירטואל ריאליטי', האמן הכי גדול בעולם, בילי אייליש או אריאנה גרנדה, יופיעו אצלך בסלון כשאתה על הספה, בלי קשר למרחק גיאוגרפי ואזורי זמן. זה יקרה בשילוב של אודיו וויז'ואל יחד וזו תהיה מהפיכה מטורפת שתחזיר את המוזיקה בגדול כשחקן מרכזי לזירת התוכן. היו במוזיקה כמה מהפיכות, מהפיכת הסטריאו, FM ברדיו, MTV ווידאו קליפים, אבל בעשורים האחרונים לא היתה קפיצת מדרגה כזו, ואם כבר, הטכנולוגיות המעולות שמקלות על הפקת מוזיקה משטחות את התוכן, במקום להלהיב את הדימיון ולאתגר אותו. תחשוב שהיינו מדברים ב-1960 ולא ב-2020 והייתי מספר לך שיש מעבר לפינה משהו שנקרא "סטריאו". מי היה מדמיין את 'סרגנ'ט פפר', או את 'דארק סייד אוף דה מון' או 'פאבליק אנמי'? המעבר לתרבות וחיים בתלת מימד כשהעולמות המציאותי והדיגיטלי מתמזגים הולכת להיות הקפיצה הזו. היא ממש מעבר לפינה. חלק מהעבודה שלי זה לנבא את הדברים האלה. יש גם משתנים שקשה לנבא".

ולמה היום זה לא ככה?
"המוזיקה היום בעיקר נישתית ומבוזרת, אין תרבות של מדורת שבט. יש המון אמנים שחוץ מממי שמכיר אותם בנישה שלהם אף אחד לא מכיר ולא שמע עליהם, אז ברור שמוזיקאים כבר לא יכולים להשפיע ולהדהד במיינסטרים. בנוסף, בעולם החדש של היום מוזיקה יכולה להגיע יחסית די מהר להרבה אזניים, אבל היכולת של אמנים להתפרנס ממנה ירדה. קח אפילו אמנים מאוד פופולריים היום כמו אד שירן ואריאנה גרנדה. באופן יחסי ההשפעה שלהם הרבה יותר קטנה מאמני מיינסטרים בעבר הלא ממש רחוק".

אבל יש עדיין אמני על כאלה כמו פעם, נניח איימי ווינהאוס עליה השלום.
"נכון עדיין צצים פעם בהמון זמן כוכבי על כמו איימי ווינהאוס ואדל, אבל היום זה קורה בערך אחת לעשור. פעם היו כמה כאלה בעשור. בשנות השמונים כל אחד ידע מי זו מדונה או מייקל ג'קסון, גם אם לא אהבת או שמעת אותם. היום כולנו במימשקים סגורים, הזמן יקר והכל מבוזר ונישתי. מה שיחזיר את ההתפוצצות המחודשת של המוזיקה וזו תהיה הקפיצה הבאה שלא היתה הרבה זמן, זה מעבר לתלת מימד".

יצא לך להתרגש ממוזיקה בשנים האחרונות?
"תשמע אני מחפש טלטלה, לא פחות מזה. ובשנים האחרונות לא מצאתי את זה במוזיקה הפופולרית. איימי ווינהאוס למשל כן עשתה לי את זה בעשור הקודם. אני מחפש מוזיקה שתהיה מעשירה ומבדרת, אך עמוקה ומלאה שכבות. זה היה קורה פעם המון במוזיקה הפופולרית, היום לצערי פחות. באופן מוזר התחושות האלה קרו לי לאחרונה עם 'פאודה', סידרה חדשנית, מבדרת ומעשירה וגם עמוקה ומלאת שכבות".

אבל בניגוד לכל החדשנות הזו שאתה מדבר עליה, יש תהליכים הפוכים של חזרה מוחלטת לעבר. תחיית הוויניל למשל.
"כן, מכיר את כל המספרים והם בהחלט יפים, אבל זה עדיין זניח ונישתי לחלוטין. סוג של הייפ מגניב. זה מדבר לאספנים ותמיד יהיה לזה מקום. אבל הוויניל זה פריט היסטורי ולא יחזור יותר  כמיינסטרים".

ומה דעתך על הסאונד בוויניל? זו אגדה או באמת סאונד יותר טוב?
"הסאונד בוויניל יותר חם. יש אבסורד ב-25 האחרונות שמצד אחד מוזיקאים יכולים להוציא איכויות אודיו מדהימות אבל דחיסת הקבצים בדרך לסמארטפונים שלנו פוגעת קשות באיכות, ויש עוד מהפיכה קטנה בדרך עם ה-5G שתתקן את זה".

את המוזיקאים הישנים כמו לו ריד? ניל יאנג? בוב דילן וכו' אתה עוד שומע?
"בעיקר מנגן שירים שלהם  במו ידיי בגיטרה ובפסנתר, אין לי זמן לשמוע אלבומים ברצף כמו פעם, והנגינה מספקת אותי לא פחות מהאזנה".

במוזיקה האמריקאית הנוכחית אתה מוצא דברים מעניינים?
"פחות.המוזיקה  האמריקאית מאז 9/11 לא מעניינת. בעיקר מוצא שם הכלאות, שיעתוקים ושיחזורים של דור חמישי ושישי כבר. ברור שבטלויזיה יש פריחה מרשימה של תכנים, וחייב לציין שדווקא במוזיקה הישראלית קורים דברים הרבה יותר מעניינים ומרעננים לטעמי".

איך אתה עם המוזיקה הים תיכונית?
"אני קורא לזה פופ ישראלי. לא אוהב קטלוגים והגדרות. אני אוהב מוזיקה טובה ואין לי סבלנות למוזיקה לא טובה. שירים טובים יש בכל ז'אנר ובכל סגנון. באלבום האחרון שלי עשיתי קאבר ל'אש' של משה פרץ. הייתי בעברי הרבה שנים די.ג'יי בחתונות והייתי מעודכן אז בכל מה שקורה במוזיקה, גם בז'אנר הים תיכוני. השיר הזה תפס אותי, זה שיר פופ נהדר, ודמיינתי וניסיתי לממש אותו כמו שילוב של דיסקו ורוק שנשמע לי כמו דברים שאני אוהב שהיו יכולים לקרות בניו יורק ב-1977. ובכללי נראה לי הגיוני שבמקום שאנו חיים, יהיו יותר שירים עם גוון מזרח תיכוני, מאשר סקנדינבי, לונדוני או ניו יורקי".

אבל אתה לא תשים בבית שיר של סטטיק ובן אל?
"אני גם לא אשמע אריאנה גרנדה. זה שאני לא אשמע לא אומר שאני לא מכבד את זה. מאוד מעריך ומכבד פופ מעולה. מבחינתי אבבא, בי ג'יס ולו ריד זה באותה רמה".

אתה שם את הביטלס מעל כולם?
"יש משהו בתולדות האמנות שאתה מבין למה שייקספיר נמצא איפה שהוא נמצא. הביטלס בתור קולקטיב יצירתי היו משהו שהתפוצץ עם חדשנות מטורפת. סטאר קוואליטי וחלוציות וגוף עבודה מוחץ. אי אפשר להתחרות בזה. אבל אותי מעניין איך יעבירו את הביטלס לעולמות התוכן העתידיים. הרי יוהן סבסטיאן באך לא חלם בתקופתו שהמוזיקה שלו תהיה על תקליט, או ישמיעו אותה ברדיו או ישדרו בטלוויזיה. צריך לחשוב איך כל תוכן מהעבר מונגש לעולמות התוכן העתידיים. קח למשל את אבבא שבשנות התשעים כבר היו סוס מת וקמו לתחייה מחודשת עם מאמא מיה כמחזמר בימתי וכסרט קולנוע בשנות האלפיים".

לפני שעוברים לשאלון המסיים, היה איזה רגע מכונן שאתה זוכר שגילית את המוזיקה?
"היו המון אבל בגדול זה היה רצף של גילויים. כן זוכר שבגיל שמונה אימי לקחה אותי לחנות תקליטים לקנות תקליט של הביטלס".

השאלון:

אם לא הייית עוסק במה שאתה עוסק, במה היית רוצה לעסוק?
"להוביל מיזם חדשני שקשור לטיפולי נפש ב- VR".

מה זו הצלחה בעיניך?
"סיפוק".

הדבר שאתה הכי גאה בו?
"האבהות שלי".

אתה נוסטלגי?
"לא. אני הפוך".

רומנטי?
"לפי מה שמוגדר רומנטי, כנראה שכן"..

סנטמימנטלי?
"מניח שכן".

מה מפחיד אותך?
"הממשלה והבריאות".

הכי מושך באשה?
"משהו שמוקרן מהעיניים, הבעה בעיניים".

מה זו חברות בעיניך?
"אהבה ונתינה".

ה'ביטל' המועדף?
"לנון".

אלבום ראשון שקנית?
"ביטלס – ריבולבר".

אלבום לאי בודד?
"מעדיף לקחת גיטרה".

מאכל?
"בן אנד ג'ריס".

ספר?
"היהודי האחרון".

קורא הרבה?

"כן זה נותן לי השראה, מפתח את הדמיון ובגלל שאני מול מסכים כל היום זה טוב לי גם לעינים. משרת לי גם את הבריחה וגם השראה".

סרט?
"הסרט הכי טוב שנוצר אי פעם לדעתי זה "צא וראה" של במאי סובייטי אלם קלימוב".

סדרה?
"פאודה".

הגעת עם המוזיקה לאן שרצית?
"לצערי לא. אני מדבר על זה הרבה בספר".

בלייו?
"לא. איש של בית".

תקופה לחיות בה?
"שנות השלושים של המאה ה-21. לא יכול לחכות להיות כבר בעוד עשר שנים".

רגע משמעותי בחיים?
"הלידה של הבן שלי".

החיים הם…
"מה שאתה עושה מהם".