דכדוך

אין צורך לדאוג, הכל בסדר גמור, לא קרה שום אסון, רק צירוף של המצב הכללי בארץ ומס' ענייני יומיום מבאסים שלא כאן המקום לפרטם.

מה שחשוב לי לספר זה איך אני מתמודד עם זה.

פעם כשהייתי נכנס למצב רוח כזה, לא משנה מה הסיבה, הייתי ישר בורח למחוזות ה-Doing, העיקר לא להרגיש את ההתבאסות הזו מחלחלת במורד הגרון.

מה זה אומר לברוח לשם ל-Doing?

לעשות כל דבר העיקר לא לפגוש את עצמי. כן לפגוש חברים באטרף, לפטפט את עצמי לדעת וכמובן תמיד לגלוש למחוזות הפנטזיה (אם יהיה לי את זה ואת זה ואת זה, ההתבאסות תעבור).

עכשיו אני לגמריי שם, מנסה להתבונן ולהביא (לעצמי) קצת חמלה. להבין מאיפה זה מגיע ולאן זה הולך? ובעיקר להתבונן, לא לברוח, להישאר ברגע הזה גם כשהוא לא בהכרח הפי הפי, הכל בסדר.
זה עד כדי כך פשוט! בדיוק כמו שלא עוזבים מישהו קרוב כשהוא בקטע מבאס ומושיטים לו יד, אז בטח ובטח לא אברח מעצמי כשלא טוב. להפך. אושיט לעצמי יד, אקח נשימות עמוקות, אשמע המון מוזיקה שתמיד מרפאת לי את הנפש ובעיקר אבין שגם הרגעים הללו הם חלק מהחיים. היום יום חדש 💛

 

צילום: ציפי וילמובסקי

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *