טוב חברים, היום אני רוצה לדבר איתכם על סקס, אחד הנושאים הכי נוכחים בחיינו ומצד שני הכי לא מדוברים…בטח לא באופן אותנטי. בין גברים, מנסיוני, אף אחד כמעט לא מדבר אמת בנושא…

אתמול חבר משותף העלה תמונה ישנה של רפי כהן ז"ל, חבר אהוב מאוד שלי ושל רבים נוספים מטיול שלו בהודו לפני המון שנים. קיבלתי דקירה בלב כשראיתי את התמונה…והיום חלפתי במקרה מתחת לבית שלו.

היתה לי היום תובנה שהדבר שגורם לי הכי הרבה שמחה ושלווה (בנוסף לאלמנט הכה חשוב של לשאוף תמיד וגם להצליח לא מעט פעמים להיות ברגע, כאן ועכשיו) זה להיות ב'סטייט אוף מיינד' של השלמה / קבלה.

חשבתי אתמול שכמעט כל מה שיש לי בחיים (ולכולנו), זה סך כל הבחירות שלנו, החל מהדברים הכי גדולים ועד הקטנים ביותר. אנו בוחרים יום יום מחדש עם מי לחיות, במה לעבוד, מה לאכול, איך לנוע בדרכים…

משפט שאני שומע הרבה…מה אתה מתרגש שההוא אמר לך ככה או ככה? ומה אתה מתרגש כל כך מהתקליטים? ומה אתה מתרגש מהבחירות? יאללה אחי בחייאת אתה לוקח כל דבר יותר מידי ללב!

יותר ויותר אנשים חשים בודדים בעולם ובחייהם הנוכחיים, למרות הרשתות החברתיות ויש הגורסים אפילו בגללן. הידעתם שבאנגליה אפילו מינו שר לענייני בדידות? ואני שואל את עצמי איך זה יכול להיות?

לפעמים נדהם מהצרכים הסותרים וההפוכים שחיים בתוכי (וכמובן כנראה בכל אחד). אחד הבולטים לצורך הדיון הוא הרצון והצורך בהרגלים קבועים, בשגרה ובה בעת ההפך המוחלט וזה לא תמיד פשוט.

ילדים צוחקים המון וככל שאנחנו מתבגרים אנחנו קצת מאבדים את זה, את היכולת לצחוק בפה מלא כמוהם. כמו שהיינו פעם. אולי זו הידיעה, האחריות (על ילדים וקריירה), הדאגות, התפקידים, עול הפרנסה וכו'.

בחיים לצד שמחה, אהבה, חברות, פרגון ויתר הרגשות החיוביים, יש לצערנו גם לא מעט רגשות שליליים שאנו לא אוהבים להרגיש ועוד יותר לא אוהבים לדבר עליהם כי זה לא נעים לדבר על רגשות מכוערים.

אחד הדברים שהכי אהבתי בילדות זה הטיולים המשפחתיים כשהיינו נוסעים בחגים ו/או בחופש הגדול לכמה ימים עם אוהל…בד"כ לכנרת או לאילת. זוכר את הפעם הראשונה כשפתאום נפרש בירידות לכנרת…

פעם, לא כל כך מזמן, עד גיל 40 בערך, התעסקתי בלי סוף ב'אישיו' שנקרא 'חברים', באופן כמעט אובססיבי עד כדי כך שהגדרתי את עצמי דרך החברים וסוג החברים שהיו לי. אם יש לי חבר מגניב, הכי Cool בחבר'ה?

לפי ההגדרה המילונית היבשה, ׳מומחה בתחומו׳ וחברה טובה הרחיבה ונתנה לי הגדרה שממש אהבתי: ׳מישהו שכאילו שכח את מה שהוא כבר יודע…לא צריך לשנן את הידע. יש לו ידיעה בטוחה לגמריי בתחומו׳.

כל פעם כשאנחנו באים לביקור אצל אמא שלי ועולים בשביל הכניסה של הבניין, אותו בניין בו בו נולדתי וגדלתי, אני נזכר ברגע של הצילום הזה…בדרך ליום הראשון בכיתה א'.

מאז שאני זוכר את עצמי היו תמיד אומרים לי: 'אתה אמיתי'! בכל תחנות חיי, ביסודי, בתיכון, בתנועת הנוער, בגרעין הנח"ל, באוניברסיטה, בלימודי העיצוב…הטייטל הזה 'אתה אמיתי' תמיד חזר על עצמו.

אלדד הבוגר: "אתה רואה, כל הדאגות היו לשווא, דברים תמיד מסתדרים בסוף, אז מה עזרו כל הדאונים? בסוף כל אחד מוצא את מקומו ואת היעוד שלו". אלדד הצעיר: חכם גדול…בדיעבד הכל פשוט, אבל איפה היית אז?

מאז שאני זוכר את עצמי, שמעתי לא פעם, כאקסיומה, מכל מיני אנשים בדרכי את המשפט: "אנשים לא משתנים!" ואני שואל מאיפה הם שאבו את ההנחה הזו שנאמרה ע"פ רוב גם בבטחון מוחלט כאילו זו עובדה מדעית.

אחד הדברים שאני הכי אוהב בעולם, זה להיפגש עם חברים לשחנ"ש (שיחות נפש כמו שליה הבת שלי קוראת לזה)…איזה כייף לי שאני מוקף אנשים וחברים/ות טובים, אמפתיים, שתמיד אפשר להרים טלפון, לדבר.

למרות שהגעתי לגיל המופלג 52 עדיין שואל את עצמי לפעמים מי אני? מי אני באמת? האם אותו אחד שמעיז לפנות לגידי גוב ברחוב ולהציע לו להקים אתר חדש? זה שכותב ספר?

חשבתי היום כמה התקדמתי ולמדתי על עצמי ועל החיים בזכות העבודה שלי כמעצב גרפי. ואני לא מדבר על ההישגים ה'רגילים' …לשווק, להשיג לקוחות, לייצר הכנסה המאפשרת לחיות…ללכת להופעות, לרכוש תקליטים.

נפגשתי היום עם לקוח רציני, הייתי אומר אסטרטגי, איש מאוד מצליח בתחומו ודיברנו בשיחה ביו היתר על הצלחה. הסכמנו שהצלחה בראש וראשונה, מעבר לכשרון שהוא תנאי הכרחי ובהחלט קריטי, מחייבת חריצות.

עד לפני לא כל כך הרבה שנים הייתי צריך אישורים לכל דבר. ומכל אחד כמעט, חוץ מעצמי. אישור מאמא שלי שאני בן טוב, מהאחים שלי שאני אח טוב, מהחברים שלי שאני חבר טוב, מהלקוחות שלי שאני איש מקצוע טוב

מייד עם תום השרות בפלמ"ח בחטיבת הראל (בפיקודו של יצחק רבין המח"ט) ופציעה לא קלה במלחמת השחרור בשיירות שפרצו את הדרך לירושלים הנצורה, אבא שלי היה בקבוצה שייסדה את קיבוץ הראל.

אתמול עשיתי חיסון לשפעת! מכיוון שאני אסמטי (סוג של קבוצת סיכון) כבר כמה שנים שאני עושה וטפו טפו יש שקט בגיזרה בחורף. גם החיסון עובר על פי רוב בשקט ובשלום. אלא שאתמול משהו היה שונה.

בשנות העשרים שלי, בואכה תחילת השלושים, כמעט בלתי אפשרי למצוא תמונה שלי בלי סיגריה. במשך 17 שנה עישנתי את עצמי לדעת בלי הפסקה, מצאת החמה עד צאת הנשמה כמו שאומרים.

לפעמים אני חושב שיש מצב שהכל הפוך אצלי…כילד הייתי יחסית מאוד 'מבוגר' וכמבוגר אני די ילדותי (במובנים מסויימים). אני זוכר שכילד רציתי כבר להיות אחרי הילדות, אחרי בית הספר, אחרי הבר מצווה וההפטרה

להיות אותנטי ונאמן לתחושות הבטן, לרצונות, לחלומות, לא לתת מקום לפחדים ומצד שני שום דבר לא בכח…לתת לדברים לקרות בזרימה הטבעית של החיים ואז? הכל מסתדר בדיוק כמו שהוא צריך להיות.

חשוב לדעת ואני מזכיר את זה בראש וראשונה לעצמי, שבדרך להגשמת החלומות שלנו, יש גם לא מעט נפילות, יש שיקראו לזה כשלונות. על כל כן יש עשרים לא ואולי יותר. העניין הוא לא לתת לנפילות להסיט אותנו מהדרך.

אנחנו חיים בעידן הלייקים…למי יש הכי גדול, מי מקבל הכי הרבה לייקים וכו׳…קיצור, הבאתי איתי לפה לחופשה מוספי עיתונים ששמרתי כל השנה שלא היה לי זמן לקרוא ביום יום, במיוחד מוספי ׳מעריב סופשבוע׳

שלמה ארצי כתב אתמול בטור שלו ב׳ידיעות אחרונות׳, שאהבה פי אלף יותר רומנטית בשירים (ואני מוסיף גם בפוסטים ובתמונות פה בפייסבוק) מאשר ביום יום, בחיים עצמם. אני תמיד חשתי, עם כל בחורה שלא הייתי

אין מילים שאוכל לתאר כמה אני אוהב אתכן רומי וליה, איך אתן מרחיבות לי את המינעד וכמה אני לומד ממכן כל יום עוד קצת על אהבה ונתינה!!! מאחל לכן להמשיך להיות מי שאתן (כבר כמעט נערות)