תחילת שנות ה־80 בישראל הייתה תקופה טעונה, סוערת ומבולבלת. זיכרון מלחמת יום הכיפורים עדיין ריחף ברקע כטראומה לא מטופלת, מלחמת לבנון הראשונה התחילה כקונצנזוס לאומי והסתיימה (חלקית) כפלופ מהדהד, והכלכלה המקרטעת הוסיפה לאי היציבות. החברה הישראלית חיפשה דרך חדשה, נחמה ותקווה.
בתוך האווירה הזו יצא ״על פני האדמה״ של שלום חנוך, אלבום מינורי ביחס לאלבומים הגדולים שלו, כזה שאם תשאלו את מעריצי חנוך האדוקים הם יגידו: ״אה…זה אלבום טוב, אבל הוא לא מגרד את ״חתונה לבנה״, ״אדם בתוך עצמו״, או ״מחכים למשיח״. הם כנראה לא ממש טועים, אבל זה לא אומר שאין בו המון יופי.
חנוך הגיע לאלבום הזה אחרי מהלכים אמנותיים מהפכניים, גדולים ורועשים ובחר להתכנס פנימה ולחזור לשירים שכתב בעשורים קודמים בעיקר לאחרים. חלקם כאלה שהפכו לקלאסיקות בביצועים של אריק איינשטיין.
החזרה אל העבר אינה רומנטית. העיבודים מאופקים, לעיתים קודרים, ומטעינים את השירים במשמעות חדשה שמתאימה לרוח התקופה. ״ילדים של החיים״׳נשמע פחות כהמנון תמים ויותר כהתבוננות מפוכחת בדור שאיבד את תמימותו. ״עצים״ מקבל אופי בלוזי שמדגיש עייפות וחיפוש; ו״אשת האיכר״׳בעיבוד קליל לכאורה עם אירוניה דקה.
יש באלבום גם שלושה שירים חדשים שמשתלבים נהדר ברצף השירים. שיר הנושא, ״על פני האדמה״ הגרובי הסוחף שמשקף תחושה של הישרדות, של אחיזה במה שיש כאן ועכשיו. ״ניגע אל החלום״ המרטיט.שמסיים את האלבום, נשמע כמעט כנבואה על סוף תקופה. שיר על חלומות שמתפוגגים בין האצבעות, בלי דרמה והאשמות.
במבט רטרוספקטיבי, ״על פני האדמה״ מתגלה כאלבום של תקופת מעבר, לא רק בקריירה של שלום חנוך, אלא בתרבות הישראלית כולה.
אלבום מהורהר שמעדיף התבוננות שקטה, אנושית, לפעמים קצת עייפה.
ארבעים שנה אחרי, הוא נשמע לא כמו מסמך נוסטלגי, אלא כמו תיעוד כן של רגע בו החלום הישראלי ביקש ללכת בזהירות על פני האדמה.
"זה נגמר
זה עבר
קצה חלום, ודי
חול הזמן
שנשר
בין אצבעותיי"
