השבוע, אחרי שפרסמתי פוסט על האתר של צדי צרפתי, לקוחה שעבדתי איתה פעם כתבה לי:
"כל הכבוד, איך אתה מצליח. אתה נראה ממש טוב בתמונה עם צדי – חתיך, עם המון נוכחות וכריזמה".

בהתחלה חשבתי שאני לא שומע טוב.

היא מדברת עליי? כריזמה? נוכחות? אני?
במחשבה שנייה הבנתי שאני שומע מצוין.
וזו גם לא הפעם הראשונה שאני שומע את זה בשנים האחרונות.

העניין הוא שקשה להסביר למי שלא הכיר אותי פעם. כמה המילים האלה ואני היינו רחוקים.
לגדול כבן זקונים בבית מאוד גברי וקשוח, עם שני אחים גדולים זה לא פשוט. אהבו אותי. הייתי הילד האמנותי, זה שמצייר יפה וכותב. אבל לא באמת הקשיבו לי. לא התייעצו, לא החזיקו מהדעה שלי כמשהו משמעותי.

גם מחוץ לבית לא היה פשוט.

התפתחתי פיזית מאוחר, ובתיכון קראו לי "אלדד הגמד".
למרות שהייתי אהוב ומקובל, התחושה של להיות קטן, פיזית ונפשית, לא עזרה לביטחון.
ככה גדלתי עם חוסר ביטחון כרוני, מחפש אישורים מבחוץ. נמשך שוב ושוב לאנשים שהיו שיחזור די מדויק של הדפוסים מהבית.

עד שהתחיל תהליך. ארוך ועמוק.

קראתי, חקרתי, עברתי סדנאות, טיפולים, תהליכים. מביירון קייטי, דרך ארווין יאלום ועד לואיז היי ובעיקר דרך החיים עצמם.

ולאט לאט הבנתי משהו פשוט, אבל לא קל לעיכול:
הערך שלי לא נמצא בחוץ. לא באנשים אחרים.
הוא אצלי. רק אצלי.

והיום, בגיל 58, אני יכול להגיד בכנות שאני נמצא במקום הכי טוב שהייתי בו מבחינת ערך עצמי.
לא מושלם, לא סגור, לא "מצאתי את האור" אבל יציב, מחובר, נשען. וזה, בשבילי המון.
בתמונה עם אמא היקרה ז"ל, במסעדת טאיו בראשון לציון, לפני שבע שנים.

אמא, שלשמחת כולנו האריכה ימים, הספיקה לראות אותי, באמת לראות. את מי שנהייתי.
ביום הולדתה ה־90, ליד שולחן האוכל בין הצלחות, אפילו נתנה לזה ביטוי:
"דדי, אני צריכה לבקש ממך סליחה.

לא האמנתי בך מספיק, ולא דמיינתי שתגיע להישגים שהגעת אליהם".