דרמת התבגרות קסומה מ-2012, המבוססת על רומן מכתבים שכתב סטיבן צ'בוסקי שגם עיבד אותו לקולנוע וביים אותו בעצמו. הסרט, שהופק בין היתר על ידי מפיקי הסרט ג'ונו, נושא משהו מאותה רגישות חכמה, מצחיקה וכואבת. וכמו ב'ג'ונו', גם כאן יש פסקול נהדר. 'רוקי הורור שואו', דייוויד בואי, הסמית'ס, קראודד האוס, באמת וואהו.

במרכז העלילה צ'ארלי (לוגן לרמן), תלמיד תיכון ביישן, מופנם ורגיש, שמתמודד עם דיכאון וטראומות מן העבר, ומנסה למצוא את מקומו בעולם. במהלך השנה הראשונה שלו בתיכון הוא מתחבר למורה לספרות, וגם לשני תלמידים בוגרים ממנו, סם (אמה ווטסון) ופטריק (עזרא מילר) שלוקחים אותו תחת חסותם ופותחים בפניו דלת לעולם של חברות, אהבה, מוזיקה, התנסויות ראשונות וגם כאב.
יש סרטים שאתה סתם נהנה ויש סרטים שאתה קצת חוזר להיות מי שהיית פעם כשאתה צופה בהם. "פרח קיר" הוא מהסוג השני.

צ'ארלי גיבור הסרט הוא לא הגיבור הקלאסי. הוא שקט, מופנם, קצת שבור מבפנים, אבל עם לב פתוח (מדי) לעולם. וכשסם ופטריק נכנסים לחיים שלו, משהו בו נפתח. לאט, בזהירו ואז בבת אחת.
פתאום יש לו מוזיקה בחיים.

יש חברים.
יש אהבה ראשונה.
ויש את הרגעים האלה של נסיעה פרועה איתם ברכב, Heroes של בואי בפול ווליום ברקע ולשניה אחת הוא חש התמזגות מלאה עם הסיטואציה ותחושת אינסופיות בלתי נשכחת.

זה סרט עדין על גיל ההתבגרות, אבל לא רק. בעיקר על כל מי שהרגיש אי פעם קצת בצד, קצת שונה, קצת "פרח קיר" לרגע ועל כמה זה טוב ומרגש כשמישהו מושיט לך יד.

סרט קסום. באמת, אל תפספסו. נטפליקס.  💚