החיים, אם נרצה או לא, בנויים ממש כמו ספר מפרקים וכמה שאנחנו אוהבים לחשוב שאנחנו מיוחדים, אצל רובנו הם די דומים: לידה, גדילה, פעוטון, גן, בית ספר יסודי, תיכון, צבא, לימודים או השתלמות, ביסוס קריירה, הקמת משפחה, התבגרות, הזדקנות… ולבסוף המילה שאנחנו לא אוהבים לומר בקול רם, ואפילו לא לחשוב עליה.

ובכל אחד מהשלבים האלה, יש את היום הראשון.

התחלה.

יש משהו מרגש בהתחלות, אבל לא תמיד קל.
לא סתם אמרו לנו בילדות: ״כל ההתחלות קשות, אחר כך קל יותר״.

אצלי, אני מודה, למעט התחלות של קשרים רומנטיים, שאותן הכי אהבתי בעולם כשהכל עוד מסתורי, לא ידוע ומרגש, כמעט כל ההתחלות האחרות זכורות לי כמשהו לא נעים, בלשון המעטה.
גן, בית ספר, תיכון, צבא, מקומות עבודה, הורות. לא אהבתי התחלות.

תמיד רציתי להיות כבר אחרי.
בשלב שבו הכל זורם.

להרגיש כמו דג במים, בטוח, רגוע, מבין את הכללים, יודע מי נגד מי ומה עושים פה.
היום הראשון של כיתה א׳ זכור לי במיוחד.

לא רציתי ללכת. בכלל.

יום קיץ לוהט של תחילת ספטמבר.
מגרש מסדרים צפוף, כמעט סובייטי באופיו, ואני מזיע את עצמי לדעת בתוך חולצת הדיאולן התכלת ההיא (מי שחווה מבין).
סבלתי מכל רגע.

וככה גם היום הראשון בתיכון.
ובטח במחנה 80, ביום הראשון של הטירונות.
עם השנים משהו השתנה.
למדתי להנות מהתחלות.
לאט לאט מצאתי דרך אחרת להיות בהן, לקחת את הזמן, להתבונן.

כמו לצפות בסרט…רק שאתה גם בתוך הסרט.
שחקן בקאסט.
וזה מפתיע, אפילו כיף.

אתה מגלה אנשים, מתקרב למי שנעים לך, לומד את הכללים, זורם עם התחושות.
בלי למהר להגיע כבר לשלב הבא.
למקום שבו הכל מוכר, ידוע ולעיתים גם קצת משעמם.

הבנתי שיש משהו מרגש דווקא בלא ידוע.
בגילוי המתמשך.

והיום, ממרום גילי, אני חושב. שכל החיים הם בעצם התחלות.
כל יום הוא התחלה.
ולפעמים גם כל רגע בתוכו.
אין לדעת מה יביא הרגע הבא,
היכרות מפתיעה, רעיון חדש, הזדמנות שלא תכננת.

המסתורין של החיים ❤️