יש תקופות בחיים שבהן אתה נדרש לעצור, לבחון הכול, לפרק ולהרכיב מחדש. זה קרה לי קצת לפני גיל 30, עם מותו של אבי ז״ל.

החלפתי אז דירה, בת זוג ומקצוע. למעשה החלפתי חיים. זה היה משבר לא קל, אבל כזה שבנה והצמיח אותי לגבהים שלא דמיינתי שאגיע אליהם. מתוך הכאב התחלתי אז לכתוב ספר שנבע בטבעיות. קראתי לו זמנית ״שיבוא כבר הקיץ״ ואיפסנתי אותו במגירה.

כעת, שלושים שנה אחרי, כשגיל 60 מציץ מעבר לפינה (עוד שנה וקצת), ומעט אחרי מותה של אימי, אני נדרש שוב לבחון את כל מערכי חיי.

שוב לפרק ולהרכיב.

זה מאתגר. זה קשה. זה מפחיד ולעיתים גם מאוד בודד. אבל זה גם מחייה ומרגש ואני בטוח שכמו אז, גם הפעם זה יצמיח אותי בסופו של דבר.

אני מגלה בתוכי כוחות ששכחתי מקיומם ואנרגיה פנימית שמאפשרת לי להישען עליה וזה כשלעצמו, מעודד.

הדבר הכי משמח בכל זה שאני סוגר מעגל ומסיים סוף סוף את כתיבת הספר שהתחלתי אז. ״עד שנגיע״. הפעם שם סופי.

מקווה שהוריי נפגשו שם למעלה, מביטים בי ויודעים שיש בי מספיק אהבה ואומץ למצוא את הדרך גם הפעם.