עד גיל שלושים חייתי על העתיד. על היום שבו "יהיה לי" ואז אהיה מאושר. זוגיות. מקצוע. כסף. בית. חברים. והאושר? הוא לא באמת הגיע, כי אין דבר כזה "כשאגיע".

ביום האהבה הזה, 2026, מוצא את עצמי מתבונן לא רק באהבה סביבי, אלא גם בתחושות הפחד והחרדה שחזרו לבקר אצלי לאחרונה סביב עניינים מקצועיים, אישיים, וגם ובעיקר סביב ענייני המדינה האהובה והיחידה שלנו/

אני עובר תקופה דרמטית. פרידה מאמא שלי, תזוזות במשפחה, שינויי עומק בעבודה והגוף, שותף ותיק לדרך, לא נשאר אדיש ונכנס לאירוע. מדבר, מאותת. זה התחיל עם איזה עניין בעין והמשיך דרך כאבי שיניים.

חשבתי על זה או יותר נכון נזכרתי שבילדות, כשפגשתי ילד חדש שמצא חן בעיניי, הייתי פשוט ניגש אליו ומציע לו לבוא אליי.

יש תקופות בחיים שבהן אתה נדרש לעצור, לבחון הכול, לפרק ולהרכיב מחדש. זה קרה לי קצת לפני גיל 30, עם מותו של אבי ז״ל.