שקרים זה ביג אישיו בחיים. אני חושב שכולנו כמה שלא נעים להודות בזה, משקרים פה ושם (כן, כן, גם אלה שאומרים שהם אף פעם לא משקרים, כולל כבודו). לא מדובר על שקרים מטורפים. זה יכול להיות שקרים קטנים…

החלטתי שאני חייב לשתף פעם ראשונה פוסט שלם שמוקדש לחרדות, נושא שלצערי הוא חלק נוכח בחיי ורוב הזמן אני לא נותן לו ביטוי פומבי…כי זה לא סקסי ולא מגניב ולא הפי הפי.

גיל 27, טיול עם בועז ואיל לשוויץ, לחתונה של יריב, חבר מאותה תקופה שהתחתן עם קתרין אהובתו השוויצרית, אותה הכיר בסיני מס' שנים קודם. גרתי איתם שנתיים בדירה שכורה בדיזינגוף 109 (מעל סטימצקי).

בתמונה זוג צעירים (יחסית) מחוייכים, שמחים ומאושרים ביום חתונתם. הכירו עשרה חודשים קודם באתר הכרויות והתאהבו ממש מהפגישה הראשונה…עברו לגור יחד לאחר ארבעה חודשים.

ילדים זה אחד הנושאים הכי לא מדוברים לטעמי באופן אותנטי וכנה. יש המון קלישאות, ׳לוקינג גוד׳ או בעברית ׳מה יגידו׳ ומעט מאוד אמת ואותנטיות בשיח הציבורי, החברתי והפרטי שאנשים מקיימים סביב הנושא.

טוב נתחיל מהקביעה הגרנדיוזית שבעולם נטול טכנולוגיה, כבר לא הייתי חי כנראה וגם אם כן, הייתי קרוב לוודאי נטול מקצוע ואסביר.בגיל עשרים וחמש עברתי פרוצדורה רפואית לא פשוטה…

אחת ההתמודדויות היותר גדולות בחיי, זה ההתמודדות עם חרדות בריאותיות. מן צל גדול שיושב עליי תמיד ובמיוחד כשיש איזה טריגר…כאב חדש, כאב לא מוסבר, שינוי גופני לא מוכר והשבוע היה לי חתיכת טריגר.

אתמול, נעלבתי בקטנה מהתנהגות לא נאותה (בעיניי כמובן) של מישהו. פעם אם זה היה קורה לי, הייתי מתחפר בהעלבות ומתחיל להדליק את עצמי בלופ בלתי נגמר שהיה יכול להימשך יום שלם ואף יותר.

יש לנו תאומות בנות 13.5, רומי וליה. אין לי דרך לתאר כמה אני אוהב אותן וגאה בהן על הנערות שהן הופכות להיות. ערכיות, חברות טובות, סקרניות, מלאות אהבה, שמחה והתלהבות מהחיים.

שאלתי לא מזמן בפוסט מה הדבר שאתם הכי גאים בו? לא מעט ענו והרוב כתבו הילדים שלי, הזוגיות שלי, המשפחה שלי. מכובד ביותר! עכשיו תורי להגיד: בלי קשר לגאווה העצומה במשפחה שהקמנו…

הלילה חלמתי על אבא שלי ז״ל (אולי בגלל שאתמול התכתבתי על נושא אבות שאינם עם מיכל ניב נהוראי בעקבות פוסט שלה), אז בחלום פתאום הוא נכנס בשיא הטבעיות לבית שלנו והכרתי לו את רומי וליה והילית.

עכשיו כשיש לי זמן להסתכל ממעוף הציפור על השנה שהיתה ובטיימינג מושלם לקראת סיומה, אני יכול להגיד שזו היתה השנה הטובה בחיי בגלל סיבה אחת בלבד: הייתי הכי קרוב אל עצמי יותר מאי פעם!

"כסף כסף כסף שורף לי את קצה היד", זעק לפני המון שנים רמי פורטיס ב"סיפורים מהקופסא" ונראה שגם היום, 30 שנה אחרי יציאת האלבום המופתי ההוא, כסף עדיין שורף לרבים רבים את קצה היד.

טוב חברים, היום אני רוצה לדבר איתכם על סקס, אחד הנושאים הכי נוכחים בחיינו ומצד שני הכי לא מדוברים…בטח לא באופן אותנטי. בין גברים, מנסיוני, אף אחד כמעט לא מדבר אמת בנושא…

אתמול חבר משותף העלה תמונה ישנה של רפי כהן ז"ל, חבר אהוב מאוד שלי ושל רבים נוספים מטיול שלו בהודו לפני המון שנים. קיבלתי דקירה בלב כשראיתי את התמונה…והיום חלפתי במקרה מתחת לבית שלו.

היתה לי היום תובנה שהדבר שגורם לי הכי הרבה שמחה ושלווה (בנוסף לאלמנט הכה חשוב של לשאוף תמיד וגם להצליח לא מעט פעמים להיות ברגע, כאן ועכשיו) זה להיות ב'סטייט אוף מיינד' של השלמה / קבלה.

חשבתי אתמול שכמעט כל מה שיש לי בחיים (ולכולנו), זה סך כל הבחירות שלנו, החל מהדברים הכי גדולים ועד הקטנים ביותר. אנו בוחרים יום יום מחדש עם מי לחיות, במה לעבוד, מה לאכול, איך לנוע בדרכים…

משפט שאני שומע הרבה…מה אתה מתרגש שההוא אמר לך ככה או ככה? ומה אתה מתרגש כל כך מהתקליטים? ומה אתה מתרגש מהבחירות? יאללה אחי בחייאת אתה לוקח כל דבר יותר מידי ללב!

יותר ויותר אנשים חשים בודדים בעולם ובחייהם הנוכחיים, למרות הרשתות החברתיות ויש הגורסים אפילו בגללן. הידעתם שבאנגליה אפילו מינו שר לענייני בדידות? ואני שואל את עצמי איך זה יכול להיות?

לפעמים נדהם מהצרכים הסותרים וההפוכים שחיים בתוכי (וכמובן כנראה בכל אחד). אחד הבולטים לצורך הדיון הוא הרצון והצורך בהרגלים קבועים, בשגרה ובה בעת ההפך המוחלט וזה לא תמיד פשוט.

ילדים צוחקים המון וככל שאנחנו מתבגרים אנחנו קצת מאבדים את זה, את היכולת לצחוק בפה מלא כמוהם. כמו שהיינו פעם. אולי זו הידיעה, האחריות (על ילדים וקריירה), הדאגות, התפקידים, עול הפרנסה וכו'.

בחיים לצד שמחה, אהבה, חברות, פרגון ויתר הרגשות החיוביים, יש לצערנו גם לא מעט רגשות שליליים שאנו לא אוהבים להרגיש ועוד יותר לא אוהבים לדבר עליהם כי זה לא נעים לדבר על רגשות מכוערים.

אחד הדברים שהכי אהבתי בילדות זה הטיולים המשפחתיים כשהיינו נוסעים בחגים ו/או בחופש הגדול לכמה ימים עם אוהל…בד"כ לכנרת או לאילת. זוכר את הפעם הראשונה כשפתאום נפרש בירידות לכנרת…

פעם, לא כל כך מזמן, עד גיל 40 בערך, התעסקתי בלי סוף ב'אישיו' שנקרא 'חברים', באופן כמעט אובססיבי עד כדי כך שהגדרתי את עצמי דרך החברים וסוג החברים שהיו לי. אם יש לי חבר מגניב, הכי Cool בחבר'ה?

לפי ההגדרה המילונית היבשה, ׳מומחה בתחומו׳ וחברה טובה הרחיבה ונתנה לי הגדרה שממש אהבתי: ׳מישהו שכאילו שכח את מה שהוא כבר יודע…לא צריך לשנן את הידע. יש לו ידיעה בטוחה לגמריי בתחומו׳.

כל פעם כשאנחנו באים לביקור אצל אמא שלי ועולים בשביל הכניסה של הבניין, אותו בניין בו בו נולדתי וגדלתי, אני נזכר ברגע של הצילום הזה…בדרך ליום הראשון בכיתה א'.

מאז שאני זוכר את עצמי היו תמיד אומרים לי: 'אתה אמיתי'! בכל תחנות חיי, ביסודי, בתיכון, בתנועת הנוער, בגרעין הנח"ל, באוניברסיטה, בלימודי העיצוב…הטייטל הזה 'אתה אמיתי' תמיד חזר על עצמו.

אלדד הבוגר: "אתה רואה, כל הדאגות היו לשווא, דברים תמיד מסתדרים בסוף, אז מה עזרו כל הדאונים? בסוף כל אחד מוצא את מקומו ואת היעוד שלו". אלדד הצעיר: חכם גדול…בדיעבד הכל פשוט, אבל איפה היית אז?

מאז שאני זוכר את עצמי, שמעתי לא פעם, כאקסיומה, מכל מיני אנשים בדרכי את המשפט: "אנשים לא משתנים!" ואני שואל מאיפה הם שאבו את ההנחה הזו שנאמרה ע"פ רוב גם בבטחון מוחלט כאילו זו עובדה מדעית.

אחד הדברים שאני הכי אוהב בעולם, זה להיפגש עם חברים לשחנ"ש (שיחות נפש כמו שליה הבת שלי קוראת לזה)…איזה כייף לי שאני מוקף אנשים וחברים/ות טובים, אמפתיים, שתמיד אפשר להרים טלפון, לדבר.