עד גיל שלושים חייתי על העתיד.
על היום שבו "יהיה לי" ואז אהיה מאושר.

זוגיות.
מקצוע.
כסף.
בית.
חברים.

והאושר?

הוא לא באמת הגיע, כי אין דבר כזה "כשאגיע".
ואז, ביום אחד, העתיד קרס אל תוך ההווה עם מוות פתאומי ואכזרי של אבא שלי.

מאותו רגע משהו בעולם שלי נסדק והשתנה לתמיד. נכנס בי עצב שלא הכרתי, תם עידן התמימות.

מאז אני יודע שאין יעד, יש דרך.
יש רגעים קטנים של נוכחות.
הבזקי טוב שחולפים ברגע לרגע אחר ושונה.
וכשבא לי לדחות דברים אני נזכר:
אין מועד ב'. החיים קורים עכשיו.

צילום: מלי ארואסטי.