גילוי נאות: גידי גוב הוא, לצד אריק איינשטיין, שלום חנוך ושלמה ארצי, הוא הגיבור המוזיקלי של ילדותי וגם הרבה אחרי.

התקליט הראשון שקניתי בחיי, בסביבות גיל עשר, היה גזוז.

אחר כך הגיעו גם התקליט השני של גזוז,
דודה,
האיחודים של כוורת,
שני תקליטי הסולו המקסימים עם יוני רכטר,
דרך ארץ שיצר עם יהודה פוליקר (כולל "שלל שרב" המהפנט),
אין עוד יום עם אלון אולארצ'יק, תקליט עמוס להיטים וכישרון שסימן את שלב ההתבגרות המוזיקלית שלו,
וגם אלבומי הדואטים לילה גוב,
ריקוד ירח (תקליט הקאברים הג'אזי),
בקצה ההר
ואוסף השירים שלל שיריו.

ואז הגיע "אם היינו".

האלבום יצא אחרי הפסקה ארוכה מדי, אך מובנת לחלוטין בהתחשב בנסיבות וכל רגע בציפייה הארוכה היה שווה.

אחרי אינספור האזנות מלאות התרגשות, בעיניי מדובר באחד משלושת אלבומי הסולו הטובים ביותר בקריירה העשירה של האמן המיוחד הזה.

אין נפילה אחת באלבום:
החל מהעיבודים המדהימים של ערן וייץ ו־יובל שפריר,
דרך הלחנים המדבקים שמתכתבים עם כל הקריירה של גידי,
ועד השירה המרגשת עם הטאצ' הגידי גובי המקסים והמוכר.

תעשו לעצמכם טובה והאזינו לאלבום הנפלא הזה, שלא קיבל את הכבוד הראוי לו כשיצא.