בציר טוב אינו עוד אלבום מעולה, הוא רגע תרבותי שמצליח לתפוס את ההוויה של ישראל בשנות השמונים המוקדמות. תקופה של חיפוש, של כאב לא מטופל, של התהפכות זהויות ורצון למצוא דרך אחרת לדבר על החיים.

תקופה שהחלה אחרי טראומת מלחמת יום הכיפורים, המשיכה עם מלחמת לבנון הראשונה, וכללה משבר כלכלי וחברתי שמחק את תחושת הביטחון שהיתה עד אז חלק מהשיח הציבורי.

החברה הישראלית היה מחולקת בין רצון להמשיך הלאה בשגרת החיים לבין תחושת חרדה חוסר ודאות. התרבות חיפשה צורות ביטוי חדשות. פחות גיבורים, יותר פנימיות. פחות ״קולקטיב״ יותר ״אני״.

בדיוק באותה נקודה נכנס בציר טוב, אלבום שנוצר לא מתוך גאווה פטריוטית, אלא מתוך שפה אישית, אינטימית, שמצליחה להיות גם אפלה וגם יפה, גם קודרת וגם מלאת יופי.

זה אלבום שנשען על טקסטים מכשפים של יונה וולך שמצליחה לגעת בכל מה שרובנו ממעטים לדבר עליו. על תודעה המצויה במתח שבין נשמה לגוף, בין געגוע לפחד, בין אהבה לאובדן.

הלחנים של וירצברג וגלבץ, יחד עם ההפקה המוזיקלית של וירצברג, מעניקים לטקסטים האלה ״בית״. לא בהכרח בית נוח, אלא בית שיודע להכיל גם כאב. העיבודים נעים בין פשטות לבין מורכבות, בין רגעי שקט לבין התפרצויות רגש, והם מצליחים ליצור תחושה של ״זמן אחר״ שלא משתייך לזרם המרכזי של המוזיקה הישראלית באותה תקופה.

בין השירים הבולטים באלבום:
״כשבאתי לקחת אותה מהעננים״, ״יונתן״, ״אוי ציפורה״, ״לא יכולתי לעשות עם זה כלום״, ״כל נשיפה״, ״אני הולך במישור״, ״שיר קדמשנתי״ (סקס אחר), ״מפלצת האיילה״, ״קורנליה״. כל אחד מהם עולם בפני עצמו.

מה שהופך את בציר טוב לאלבום מופת הוא האיזון המופלא בין עוצמה לפגיעות, בין חריפות לרוך. הוא לא רק מייצג של תקופה, הוא גם אחד הקולות המובהקים של הרגע בו המוזיקה הישראלית החלה למצוא דרכי ביטוי חדשות.

צילום עטיפה: עודד קליין
עיצוב עטיפה: דייגי רפי פחות