היום שמעתי את Still Life של להקת Van der Graaf Generator. אלבום נפלא שהייתי שומע בלופים בגיל 26. המוזיקה שלהם, ובמיוחד הקול של הסולן Peter Hammill, נגעה בי אז במקומות מאוד עמוקים וחשופים. זה היה הרבה מעבר לשירים. הייתי אומר סוג של מצבי תודעה.

עברתי אז תקופה לא פשוטה. אחת האפלות שהיו לי. שילוב של פרוצדורה בריאותית מורכבת, אהבה נכזבת, וחיפוש מקצועי.

ופתאום היום תוך כדי האזנה זה כבר לא היה רק זיכרון. חזרתי לשם. לגמריי. אפילו הגוף זכר.
לרגע חזרתי לתוך אותו עולם פנימי, עם אותו כובד, אותה דריכות ואותה תחושת חיפוש בלתי נגמרת. וזה מדהים, כי החיים שלי היום אחרים לגמרי. כמעט הפוכים. ובכל זאת, עם הורדת המחט על עיגול הפלסטיק השחור הקסום, הכל נפתח מחדש.

זה גרם לי לחשוב כמה מוזיקה היא רגשית ולא ליניארית. כמו קובץ שנשמר באיזה מחסן פנימי, וברגע שמתנגן, מופעיל את אותו סט רגשות שהתקבע אז.

ואולי זה הכוח האמיתי של המוזיקה. לא רק להזכיר לנו מי היינו, אלא לתת לנו לפגוש את עצמנו ההוא מנקודת מבט של מי שאנחנו היום.

ובמפגש המחודש הזה יש לפעמים כאב, אבל יש בו גם משהו אחר. פיוס.

בתמונה אני אז. מהורהר ומעורער.