כשאני חושב על זה בכנות, חלק גדול מחיי הייתי תלותי. בראש וראשונה בהוריי ובמידה פחותה מהם אך לא מועטה באחיי יובל ואסף.

אחר כך היו בדרך גם כל מיני חברים שפיתחתי בהם תלות כזו או אחרת, מי יותר ומי פחות וכמובן בנות זוג ובמיוחד הילית, אשתי מזה 23 שנה.

כשאני אומר תלות זה לא שהאנשים היקרים הללו החזיקו או פרנסו אותי (טוב במקרה של הוריי זה כן קרה במידה חלקית עד גיל מסוים) או עשו דברים לא הגיוניים עבורי, לגמריי לא!

התלותיות התבטאה בעיקר בציפיות שהיו לי מהם, סטנדרטים שהיו רק אצלי בראש לגביי איך הם אמורים להתנהג איתי וכלפיי. וכשהציפיות המופרכות (והידועות רק לי) לא התממשו, הגיעה האכזבה הידועה לשמצה.

אחי יובל אמר לי פעם את המשפט הבלתי נשכח ״החיים מתחילים כשנגמרות הציפיות״.

ככל שהקירבה היתה יותר גדולה, העניין היה יותר מורכב, לכן עם אמא שלי ואחר כך עם הילית שלכאורה ״החליפה״ איתה תפקידים הווליומים בעניין היו הכי גבוהים.

מגיל 30 התחלתי לעשות עבודה פנימית של בחינת דפוסים שהשתרשו בי ושינוי כשנדרש. את הדפוס הזה הבנתי כבר מזמן שיש צורך לעקור מהשורש, אבל זה דפוס טריקי, ערמומי ועקשן ונלחמתי איתו שנים.

עכשיו, שנתיים לפני גיל 60, אני יכול להגיד בפה מלא שכנראה נפטרתי ממנו ואני במצב הכי חופשי שהייתי אי פעם מתלות במישהו/י.

מרגיש יותר מתמיד שאני מתפקד כמו משק אאוטרקי, (משק שמסוגל לספק לעצמו את כל צרכיו). יש בזה משהו מזכך גם אם זה מורכב ולא תמיד פשוט וקל.