"לא פעם שואלים אותי: "מי את שירן רובינשטיין? עורכת דין, מגשרת, עיתונאית, מנחה, יזמת חברתית?" אני עו"ד וזה מה שרציתי לעשות מאז ומעולם רק שהדברים שאני עושה לנפש תפסו עם הזמן המון מקום וכנראה לא בכדי".

 

שירן זמיר רובינשטיין, אשת עשייה מוצלחת ורב גונית באופן מעורר השראה, מספרת בשיחה אישית על ילדותה בפתח תקוה, החברות בלהקה הייצוגית בנעוריה, שירותה הצבאי הלא שגרתי ועל המקום שתפסה אצלה היזמות החברתית. וגם על המחירים שגבתה ממנה ההצטיינות בכל תחנות חייה:
"ההליכה בתלם היא גם סיפור של החמצה. הנגיעה שלי בהרבה תחומים היא מרפאת ומספקת, אך לא ממלאת אותי עד הסוף, כנראה כי הייעוד שלי לא בהכרח הוגשם והתחושה היא לעיתים של פספוס. בדיעבד חבל לי שלא התמרדתי לפעמים, שלא הייתי נועזת לחוות דברים פחות מקובלים שאולי כבר מאוחר להם מידיי".

מאת: אלדד בוברוביץ'

בניגוד לרוב מרואייני עד כה, עם שירן זמיר רובינשטיין לא הייתה לי הכרות מוקדמת. נתקלתי יום אחד במקרה בפוסט שלה בפייסבוק ומשהו באופן הכתיבה סיקרן אותי ונכנסתי לשוטטות קצרה בפיד שלה. גיליתי בחורה מרשימה ורהוטה, עם עשייה מאוד מגוונת והכי חשוב, זיהיתי המון תחומי עניין משיקים. הפלירטוט עם עולם האמנות, המוזיקה והבמה, החיבה והצורך לראיונות אישיים (שירן עשתה למעלה ממאה כתבות שער במספר מגזינים מקומיים ועד היום עושה זאת על הבמה) ובעיקר הסקרנות לאנשים ואהבת האדם שניכרים אצלה. הצעתי לה ראיון ולשמחתי היא הסכימה וזמן קצר אחר כך ישבנו לראיון אישי משני עברי הזום.

ילדה טובה פתח תקוה

לראיין מישהי שראיינה בעצמה למעלה ממאה אנשים לכתבות שער, זה לא עניין של מה בכך ואני מזהה מיד בתחילת השיחה את הקושי שלה לעבור מעמדת המראיין לעמדת המרואיין, במיוחד הקושי להיחשף. להפתעתי היא אומרת לי את זה בעצמה מיד בתחילת השיחה:
"תשמע אף פעם לא התראיינתי על החיים שלי. זה כזה קל לשאול ופתאום אני מבינה שהרבה יותר קשה לענות. מי שצריך לדעת דברים עליי יודע".

אני לגמרי מבין ומכיוון שגם אין לנו הכרות קודמת, בואי ספרי לי תחילה על הילדות שלך בקווים כלליים.
"אני במקור מפתח תקוה. השנייה מתוך ארבעה ילדים. יש לי אחות גדולה, אחות קטנה ואח קטן. שתי אחיותיי עובדות סוציאליות ואחי כמוני עו"ד, ככה יצא. אבא שלי צלם ואימא שלי גננת. אבא שלי האיש הכי מצחיק בעולם ואמא שלי אישה נדירה, אצילית ומוכשרת וגם בשלנית מדהימה. בעלי הבשלן בבית ואני יודעת שהוא והילדים מתבאסים שהכישרון של אמא שלי כנראה דילג דור (בעיקר המוטיבציה) אבל אני טובה בקינוחים, באוכל עושה את הדברים הפשוטים".

איך הקשר עם האחים/אחיות?
"קשר מעולה, תוצאה ישירה של הבית החם והאוהב שגדלנו בו. תמיד היה חשוב להוריי שנהייה מאושרים ובריאים, ובראש וראשונה שנהייה בני אדם טובים. חינכו אותנו להושיט יד לזולת. אני במהות הכי עמוקה נהנית לתת לאחרים. לא דחפו לציונים והישגיות בכל מחיר, אלא בעיקר שנהייה מאושרים ומוגשמים. עד היום ההצלחה והאושר של האחים שלי חשובה לי יותר מאשר של עצמי".

מחיר ההצלחה

היית היפה של הכיתה / שכבה?
"לא, לא! הייתי בסדר גמור אבל החברות שלי היו תמיד הכי יפות".

מלכת הכיתה?
"לא יודעת מה זו מלכת הכיתה, כן יכולה להגיד שהייתי פופולרית תמיד ומוקפת חברות וחברים. השאלה הזו מעוררת אצלי קונוטציה שלילית, כי ביסודי אולי חשבו שאני כזו ואז זה עלה לי ביוקר. קיבלתי תפקידים ראשיים, ילדה מאוד בולטת, חברה של עדי שוורץ, ילד יפה וחכם שאחרי זה הלך למחוננים ואז שתי חברות טובות שלי עשו עליי חרם. זה היה בכיתה ג' נדמה לי. אני זוכרת שהן אמרו שהן לא רוצות "שאשוויץ".

מדהים לראות איך זה חי אצלך עדיין באיזשהו מקום בפנים כשאת מדברת על זה.
"אני חושבת שהחרם הזה גרם לי מאז להנמיך את עצמי בכל מקום בחיים. חששתי  כשקיבלתי קידום, הצטיינות או סופרלטיבים מהמפקדים בצבא או הבוס בעבודה, שאולי זה יגרום לתגובה לא מפרגנת, שאולי יחשבו שאני מרימה את האף. למרות שתכלס אף פעם אין לי בעיה להבליט גם את החסרונות שלי ואת חוסר ההצלחות שלי. אני יודעת שזה לא נראה ככה אבל לפעמים גם יש לי חשש להתבלט. תשמע, התמודדתי עם זה לבד. לא סיפרתי את זה אז לאף אחד, לא למחנכת הכיתה ואפילו לא לאמא שלי. חוץ מחברה אחת, כיתה שלמה לא דיברה איתי. לא זוכרת כמה זמן זה נמשך אבל זה הרגיש לי הרבה זמן. אח"כ הכול חזר להיות רגיל לכאורה והחברות המשיכו אחר כך להיות חברות טובות שלי. לפני כמה שנים הייתה לנו פגישת מחזור ופגשתי אותן ואיכשהו העניין הזה יצא מהמגירה ושאלתי אותן אם הן זוכרות את זה והן ענו: 'מה פתאום על מה את מדברת? היינו החברות הכי טובות'. במהלך השנים יצא לי להכיר ולראיין לא מעט מבוגרים שעברו חרם בילדותם ופגשו לימים את מי שארגן עליהם את החרם שלא זכר את זה בכלל". 

החרם גרם לך לחוסר בטחון?
"לא חושבת שלחוסר בטחון. אני חושבת שמעבר לזה שאני בן אדם מאוד רגיש ממילא זה עורר ומעורר אצלי רגישות מאוד גדולה לסבל או דחייה של ילדים. שנים אחרי, כנערה, במסיבות שהיה את המעגל הזה, אתה זוכר? ובוחרים מישהו לרקוד, תמיד הייתי מזמינה את זה שאף אחת לא בחרה בו, מצרפת לחבורה בת  שאף אחד לא הזמין אותה. גם כאמא כשראיתי בימי הולדת ילד או ילדה בצד דאגתי שילדים יבואו אליהם ויזמינו אותם. בקבוצות וואטסאפ של הילדים בכיתה אין מצב שאדע על ילד או ילדה שעשו להם פרומיל של שיימינג ואניח לזה.

אתה יודע מה? כשאני חושבת על זה אפילו הכתבה עכשיו עליי מעוררת אצלי ספקות – בשביל מה אני צריכה את זה, הרי אני לא צריכה לקדם פה משהו. למה צריך שיקראו עליי על מי שאני ולא על מיזם שלי למשל. הקול של אימא שלי שהיא אדם מאוד צנוע ופרטי גם יוצא מתוכי כנראה.. אבל יש מצב שזה קשור גם לאז".

ואיך היה בחטיבה / תיכון?
"החטיבה הייתה תקופה שהרגשתי שאני לא עושה משהו מספק במיוחד. רציתי בכלל מגמת דרמה והכניסו אותי למגמת ציור, כי המורה ביסודי המליצה עליי. בתיכון, כשהתקבלתי ללהקה הייצוגית של פ"ת – "עבר, הווה עתיד" הרגשתי שוב שיש משהו מסעיר בחיי. זה היה משהו כמו צעירי תל אביב אבל של פתח תקווה, בניהולו המוזיקלי של עוזי חיטמן ואדי מוכתר הבימאי. חזרות יום יומיות, הופענו המון בארץ, וגם בעולם, באירופה ובארה"ב. היינו משפחה. כל שנה הייתה  פרמיירה והגיעו כל בוגרי הלהקה לדורותיהם".

עם אדי מוכתר, הבמאי ועוזי חיטמן ז"ל – המנהל המוזיקלי

נשמעת חוויה מאוד אינטנסיבית.
" זו חוויה שנתנה לי המון משמעות, התשוקה לדבר הזה. הייתי צריכה משהו חוץ מלימודים וחברות. היו לי המון תחומי עניין אבל חברות בלהקה כזו זה משהו אחר. גם באתי לידי ביטוי בשירה, משחק וריקוד- שלוש אהבות שלי".

עם הלהקה הייצוגית של פתח תקוה. "היינו כמו משפחה"

ספרי חוויה אחת מכוננת מהתקופה הזו.
"הנסיעה עם הלהקה לארה"ב. הופענו בניו יורק, בוושינגטון, באוקלהומה, צילמו אותנו ל CNN התראיינו לעיתונים שם וזכור לי במיוחד ערב שהופענו בכנס ראשי ערים בשיקגו. הופענו באולם מאוד יוקרתי עם מאות אנשים, כולל סגן נשיא ארה"ב שהיה נוכח ואח"כ ירדתי עם אשתו במעלית ודיברנו. אדי הפקיד את משימת ההנחיה עליי ועל חבר נוסף מהלהקה. בד"כ כשהיה צריך לדבר בלהקה- גם בכתבות לעיתון-  זה היה התפקיד שלי. אם יש משהו שיש לו זכר זה זה- שאני הדוברת.. לגבי היתר לצערי אין כל זכר".

אז למה לא המשכת לכיוון הזה?
"לא התקבלתי ללהקה צבאית ודי בצדק. היום אני מבינה כמה אני רחוקה מלהיות זמרת טובה. במשחק אבל הייתי יותר טובה. אולי היה לי סיכוי להמשיך בזה".

הצטיינות שעוברת כחוט השני

יש את האנשים האלה שאתה קולט מיד שהם מצטיינים כרוניים. מה שלא יעשו ואיפה שלא יהיו, ייהפכו מיד למצטיינים. שירן היא בדיוק כזאת וכשהיא מתחילה לספר לי על הצבא, ברור לי עוד לפני ששמעתי שהייתה מצטיינת במה שעשתה, מה שמתברר כנכון פלוס.

אז מה עשית לבסוף בצבא?
"הייתי מדריכה בחילות שדה ואז קצינת אב"כ בחיל הנדסה קרבית ומפקדת קורסים. פיקדתי על קורס קצינות אג"מי ועל ההשלמה החיילית של קורס קציני אב"כ. כלומר העברתי להם את ההשלמה אחרי שהם עשו את בה"ד 1. בתקופה ההיא זה היה חריג שבחורה תפקד על גברים בקורס קצינים. היום זה קטן על מה שעושות בנות בצבא. אני נפעמת מהן".

נשמע לי שהיה לך שרות מאוד מעניין.
"ללא שום ספק תקופת הצבא הייתה החוויה הכי משמעותית שעשיתי עד לאימהות. שום דבר לא מתקרב לזה מבחינת הקושי המנטלי והפיזי וכמה שזה מחשל אותך. יש לנו עדיין קבוצת ווטסאפ של חברים מהתקופה הזו, חברות כנראה לכל החיים".

מפקדת בקורס קצינות. מעניקה דרגות. "תקופה מאוד משמעותית בחיי"

היית מצטיינת?
"סיימתי בהצטיינות את הקורס מדריכות ואת הקורס קצינות".

תני לי לנחש. גם את התואר סיימת בהצטיינות?
"כן. אבל תשמע. היו ויש כ"כ הרבה יותר מבריקים ממני. וגם זה לא הכי חשוב. הכי חשוב באמת ליהנות מהדרך ולעשות בסוף משהו שעושה לך טוב".

יש מחירים להצטיינות הכרונית הזו?
" זה לא כי זה בא לי בקלות. אני לא מאלה שלא הגיעו לאוניברסיטה ובקושי למדו למבחנים. תשמע, הייתי תמיד לפי הספר. אהובת המורים וההורים של חברות שתמיד סמכו עליי. המורה ללשון בתיכון קנתה לי ספר מתנה, המחנכת הפקידה עליי את משימת הבימוי של כמה הופעות, ההורים של חברות שלי התייעצו איתי לגביהן. הייתי ילדה מרצה, אף פעם לא מתמרדת. היום אני מצטערת שלא התמרדתי לפעמים, שלא הייתי נועזת לנסות דברים פחות מקובלים, שלא צברתי חוויות אחרות. החיים בסוף זה אוסף של חוויות והרפתקאות ויש דברים שהיום כבר בעייתי לי להגשים.

לא מזמן בשיחה עם עירית, החברה הכי טובה שלי אמרתי לה שיש עוד דברים נועזים שאני מצטערת שלא עשיתי, אז יצא לה: 'את נועזת? שירן את כל כך שמרנית, תמיד באזור הנוחות שלך' יש מצב שהיא צודקת".

איך מרגישה לך האמירה הזו שלה?
"אני יודעת שאני שמרנית ומוצאת את עצמי בד"כ באזור הנוחות ומצד שני מפלרטטת כל הזמן עם פריצת מעגל הנוחות הזה. מדובר שני וקטורים חזקים ומשמעותיים אצלי שנמצאים בהתגוששות מתמדת. ההליכה בתלם היא גם סיפור של החמצה. הנגיעה בכל התחומים היא מרפאת ומספקת, אך החלום שלי לא בהכרח הוגשם והתחושה היא לעיתים של פספוס".

תני דוגמא.
"בא לי לצנוח ממטוס אבל הפחד לא ייתן לי לעשות את זה, בא לי טיול ארוך בעולם וזה לא ריאלי כרגע ועוד המון דברים וגם אני מרגישה שבתחום העשייה שלי משהו שם מתפספס. לא יודעת אם זה משהו התנדבותי, קריירה, או סתם חוויה. מרגישה שיש שם את הדבר הזה שהנפש שלי מחכה לו".

מה עשית אחרי הצבא?
" לא עשיתי טיול גדול של אחרי צבא. במקביל להכנה לפסיכומטרי, עבדתי כדיילת אירועים ודיילת קרקע בנתב"ג ואז בגיל 23 התחלתי ללמוד משפטים באוניברסיטת תל אביב".

איך היה להיות דיילת קרקע?
"זה ממש לא כמו להיות דיילת אויר. כשחברות שלי חזרו מתאילנד וקוויקי בלונדון הרגשתי כמו משה רבנו רגע לפני הכניסה לארץ המובטחת. תקופה כיפית מאוד  כי  לעבוד בנתב"ג זה לפגוש הרבה אנשים מכל העולם ברגע כיפי ונעים שלהם ועבדו שם המון צעירים וצעירות והיו גם מסיבות שוות ושם גם הכרתי את בעלי ועוד כמה חברות מקסימות שאנחנו בקשר עד היום". 

מתוך כתבה טלוויזיונית שעשתה שירן ל"רשת"

הנותן מקבל

איך הייתה תקופת הלימודים באוניברסיטה?
"תקופה טובה מאוד ומעניינת מאוד. הלימודים מרתקים.. הפרקטיקה אח"כ מאוד שונה. הכרתי בה אנשים חדשים שאח"כ הפכו להיות חברים וחברות טובים עד היום. אבל תמיד הרגשתי שאני לא יכולה להיות רק בזה. כלומר להתעסק כל היום בלימודים ובמשפטים. ישבנו בקפיטריה וכשכולם התחילו לדון באיזה פס"ד לפני השיעור אני התחלתי לספר על מה היה ערב קודם בגיא פינס. ישבנו בקבוצות לימוד להכין עבודות ולא הפסקתי להצחיק אותם משיחות על שטויות. הייתי חייבת לצאת מהרצינות הזו התהומית, הלחץ מהבחינות והציפיות. איזו תקופה קראו לי "אלי מקביל" כי ידעו שאין מצב שאצליח ללכת מהקפיטריה לשולחן בלי לשפוך קפה על מישהו.".

אחרי הלימודים שירן התמחתה במשרד 'נשיץ ברנדס' בתחום הנזיקין ולאחר מכן המשיכה לתחום הביטוח במשרד מוביל בתחום ולפני תשע שנים עברה לחברה, שם היא מנהלת את התחום של ביטוח רשלנות מקצועית של עורכי דין ודירקטורים.

הזיקה שלך לאומנות לא גורמת לך לקושי בעבודה משרדית?
"אם להיות עו"ד אז בתחום שאני עובדת בו. זה תחום שחולש למעשה על כל תחומי המשפט והתיקים מרתקים. לפני כעשר שנים הבנתי שלמרות שהייתי בתפקיד ניהולי, אני צריכה יותר זמן עם אנשים (במהות שלי, מאוד אוהבת אנשים) ולעשות עוד משהו לנפש. בסופו של דבר להיות עורך דין זה המון 'מסמכולוגיה'. אז התחלתי לעשות עוד דברים לנפש".

כמו מה?
"התחלתי להתנדב בוועדת תרבות של שכונת 'כפר גנים' שהקים צדוק בן משה (כיום סגן ראש העיר) והתחלנו לעשות אירועים, תחרויות, עדלאידע (כשעוד לא הייתה כזו בעיר), מסיבות פורים, הרצאות, כנסים ולאט לאט יצרנו קהילה. פנו אלינו מערים נוספות כדי ללמוד איך בונים קהילה. בנוסף, התחלתי לכתוב במגזין המקומי בתחילה בנושאי תרבות ולאחר מכן את כל כתבות השער. לאחר מכן זה המשיך במגזין נוסף ובסוף בשלושה. רוב הכתבות היו ראיונות עם אנשים מיוחדים, פורצי דרך, מפורסמים בתחומם שיש להם זיקה לפ"ת אבל באיזשהו שלב התחלתי לראיין גם כאלה שאין להם קשר לעיר. העורכת תמיד אמרה לי : "שירן, זה מקומון. מה הקשר של רן שריג או דני סידס?"- אבל אם רציתי מישהו נלחמתי כדי לראיין אותו. פשוט מצאתי להם קשר לעיר. הייתה מסירות מטורפת לדבר הזה כאילו זו העבודה שלי. אני זוכרת שיום לפני שעברתי את הלידה השלישית בניתוח קיסרי דאגתי ששלומי קוריאט יגיע אליי הביתה לראיון. הוא רק עבר דירה והיה על ארגזים והסברתי לו שאין מצב שלא תהיה כתבה החודש ואין לו ברירה. אח"כ הייתי מאושפזת בגלל הקיסרי ואח"כ בשל זיהום חמור ואני זוכרת את הסיטואציה שהעורכת מעבירה לי את העיתון להגהות ואני עושה תיקונים מביה"ח בנייד.

בשלב מסוים עברתי מהפרינט קצת להגשה טלוויזיונית. למדתי קורס מגישי טלוויזיה ב'רשת' בהמלצתה של מנהלת ביה"ס לטלוויזיה שם, שהכירה אותי וחשבה שאני צריכה לקחת את הכתבות והראיונות צעד נוסף. ישבתי באודישן שעשו לנו והסברתי להם שאני לא מהצעירות שרק סיימו צבא ויש להן יומרות להיות יונית לוי הבאה. ושאולי חבל בכלל על הזמן שלי, כי פספסתי את הרכבת. ערן הדס, מנחה הקורס אמר לי כל הזמן שהניסיון שלי בא לידי ביטוי הרבה גם על המסך. חברים טובים שלי מתחום התקשורת אמרו לי שלא אצפה לעבודה בתחום, כי זה תחום קשה אבל שפשוט אסתכל על זה כמו עוד חוג שלוקחת. הקורס הזה פשוט הוציא אותי למקום אחר. פתאום שינוי וחוויה אחרת. הגשתי תכנית ראיונות על ישראלים שירדו מהארץ ששודרה ב"ערוץ הישראלי" וב NOW TV . כמו המרואיינים בפרינט גם שם הכרתי המון אנשים מעניינים שעם חלקם אני עדיין בקשר. בנוסף בשנתיים האחרונות התחלתי להנחות פאנלים על במות או ראיון אחד על אחד ואז הגיעה הקורונה וקטעה את זה. הציעו לי גם מעין תכנית רדיו ועוד. לא הכול מצליחה לשלב".

לא חשבת להפוך את זה לעיסוק העיקרי שלך?
"קיבלתי כל מיני הצעות בתחום המדיה, הפקות וכו' אבל אני מרגישה שזה מגיע עשרים שנה מאוחר מידיי. הרבה אנשים שאלו אותי עד היום למה אני לא הולכת לכתוב בעיתונות הארצית או כותבת ספר ואני עונה להם תמיד שאין לי צורך בכתיבה, אני גם לא חושבת שאני כזו כתבת מחוננת. הצורך אצלי לראיונות מגיע יותר מהמפגש עם האנשים, הסקרנות לאנשים עליהם אני כותבת".

בנוסף, ראיתי שאת גם מגשרת.
"הוסמכתי כמגשרת לאחר שלמדתי בלשכת עוה"ד ועברתי פרקטיקום. אחרי שהבנתי שבעיר שלי, החמישית בגודלה, לא קיים מרכז גישור עירוני וקהילתי הקמתי כזה עם עוד שותפים. לימים הוקם גם ע"י העירייה מרכז כזה. לפני שפנו אליי ממקום העבודה הנוכחי שלי הייתי בטוחה שאני הולכת לעסוק רק בגישור, והייתי במגעים עם כמה משרדים גדולים להקים שם מחלקת גישור אבל  המשכתי לעבוד רק כעו"ד וזה די התמסמס. כשלמדתי גישור חשבתי שזה הכי אני. כי אני מפשרת כל הזמן גם בעבודה בתיקים וגם מחוץ לה ומחפשת תמיד את ה WIN WIN. אח"כ הבנתי שבפועל לגשר זה לא בדיוק ככה. נראה לי שמגשר צריך להיות בשקט יותר ממה שאני מסוגלת. לא הצלחתי אבל לגשר מספיק זמן כדי להבין אם פספסתי את זה או לא".

ואת גם יזמת חברתית.
"מעבר למה שעשיתי בעיר שלי מבחינת יזמות בתרבות וגם מרכז הגישור הקהילתי חברתי לשני אנשים מדהימים ובתקופת הקורונה, הרמנו מיזם שנקרא 'בית מארח', מיזם שמחבר בין משפחות שמוכנות לארח בביתם  לאמנים. ההתחלה הייתה מדהימה מבחינת ההיענות של משפחות שרק רצו לסייע לאומנים בתקופה הזו וגיבשנו רשימה מכובדת של אומנים מעולים. היו הופעות מעולות והסגרים די קטעו את שרשרת ההופעות אבל עדיין זה קיים ומקווה שנצליח להביא כמה שיותר אומנים לכמה שיותר בתים. בנוסף התחלנו מיזם שמסייע לאנשים מעל גיל 45 למצוא עבודה. זה גיל של אנשים שמצד אחד בעלי ניסיון וכישורים ומצד שני מבחינת מעסיקים רבים הם "פג תוקף". זה משגע אותי ואני יכולה לדבר על זה שעות. אני חושבת שברמת חקיקה צריך לעשות העדפה מתקנת לאנשים בגיל הזה".

וכל זה את עושה בהתנדבות?
"כן. ובאהבה וסיפוק גדול. לא תמיד רם בעלי מרוצה מהסידור, כי זה בא על חשבון שעות משפחה וגם ברור שעל חשבון שעות שלי לעצמי- אם זה קפה עם חברה או ספורט שאני לא עושה לצערי בכלל. אני מסבירה לו שיש דברים שאי אפשר לקנות בכסף. אתן לך דוגמא – נוצר קשר ביני לבין עמוס נחום, אחד מצלמי הטבע הטובים בעולם. מהקשר הזה הרמנו יום מדהים שבו הוא ועוד כמה צלמים מובילים הרצו ושוחחו עם קהל של אוהבי הצילום. הרעיון הזה הוביל אחרים לעשות את זה כמשהו קבוע. אני עשיתי את זה ללא כסף. פשוט כי בא לי. נהניתי מאוד, הכרתי המון צלמים וזה החזיר אותי לקשר שלי עם צילום שכנראה נמצא שם ב- DNA".

מה עם פוליטיקה?
"היו לי הצעות ללכת לפוליטיקה המקומית מצד כמה מועמדים שרצו לראשות העירייה. הייתה לי התלבטות מאוד קצרה, כי אני אוהבת מאוד את העיר שלי ואוהבת עשייה, אבל לבסוף הבנתי שזה רחוק מאוד מהאופי שלי. אני לא בן אדם של פוליטיקה למרות שאני מבינה ששם נמצאת האפשרות הגדולה ביותר להשפיע על הדברים שקורים במדינה ובחברה, כולל תהליכים מאוד מטרידים שקורים לצערנו – אלימות נגד נשים, קשישים שלא חיים בכבוד, מעמד הביניים שקורס תחת הנטל, נוער בסיכון וילדים מתחת לקו העוני. יש מספיק דברים שצריך לשפר".

מתוך פאנל משפטי עם שר המשפטים לשעבר אמיר אוחנה. צילום: אמיר בן חיים

קצת משפחתולוגיה

איך הכרת את בעלך?
את בעלי רם הכרתי בגיל עשרים פלוס כשהייתי דיילת קרקע בנתב"ג. הוא עבד אז בביטחון וכיום הוא איש מחשבים, מנהל פיתוח תוכנה. התחתנו בגיל 27. ובגיל 30 נולדה הבת הבכורה שלנו עמית".

כמה ילדים יש לכם?
"יש לנו שתי בנות ובן. עמית, רוני ויאיר".

איך חווית את האימהות?
"בלידה הראשונה הייתי בהלם. בכנות, הרגשתי חוסר אונים. הייתה לי לידת ואקום אחרי 27 שעות זירוז. הרגשתי שנכשלתי, שהיא לא הצליחה לצאת לבד. אחרי זה הבנתי שזה בין היתר, כי היא הסתובבה עם הראש וזה הקשה על היציאה. זוכרת את עצמי בבית חולים בוכה מכל דבר, אפילו כשהאחות אמרה לי לחתל אותה בעצמי ופתאום זה היה נראה לי משימה מורכבת. בנוסף הייתי מותשת חודשים מלילות לבנים ללא שינה, לא הצלחתי לחזור לאנשים שרצו להתקשר ולבוא במשך שבועות. בכיתי לא מעט מלחץ ועייפות. נאלצתי לחזור לעבודה שלי כמנהלת מחלקה לאחר 12 שבועות בלבד כשהילדה עוד לא ישנה בלילה ואני עוד מניקה".

איך השפיעה הלידה על הזוגיות?
"ללא ספק משהו משתנה שם, נכנס שחקן חדש ומרכזי לזירה. זה בעיקר הקצין והדגיש לתחושתי את הדברים. גם הטובים וגם הפחות. לי היה משבר בעיקר עם עצמי. הרגשתי קושי ושם התחילה ההלקאה העצמית שנמשכת עד היום. שאני לא אימא מספיק טובה".

מתי זה השתפר?
"הלידה של רוני הבת השנייה אחרי שנתיים וחצי הייתה סוג של לידה מתקנת. היא יצאה רק אחרי 21 שעות זירוז .. צוחקת. אבל אני זוכרת שהייתי כבר יותר בטוחה בעצמי, יותר רגועה וזה כ"כ נכון מה שאומרים שהרוגע של התינוק מושפע מאתנו ההורים"

איך גיל ההתבגרות של הילדים עוברים עלייך כהורה?
"לא נראה לי שהמצאתי את הגלגל. אבל אני אמא מאוד דאגנית וגם אמא 'שעושה פאדיחות' מבחינת הילדים. הבנות אמרו לי כמה פעמים שהן מעדיפות שרם ילך איתן לאסיפת הורים, כי הוא לא ישתף וישאל כמוני, וביקשו לפעמים שהוא יחזיר אותן מחברות, כי תמיד אני מדברת עם אנשים. הן לא אוהבות שאני בהנהגת הורים במיוחד אם זה מלווה בנאום. ושלא לדבר על מופע סוף שנה בו כמה הורים הופיעו בכמה שירים ואני אחת מהן. כשאני חושבת על זה באמת לפעמים אני צריכה להיות מתחת לרדאר. לפעמים קשה עם גיל ההתבגרות שכבר לא ממש משתפים או מחשיבים את  דעתי אבל זה גם מקל עליי את רגשות האשם שלי שגם אני הרגשתי נבוכה לפעמים מההורים שלי".

מנחה מופע של להקות פולקלור מכל העולם. צילום: גידי לויתן

מזון לנפש

זוכרת את הרגע שגילית את המוזיקה?
"אני מרגישה שנולדתי למוזיקה. גם היום השירים שהכי מרגשים אותי זה השירים ששמעתי בילדותי של 'הבי ג'יז, 'בוני אם', 'זוהר ארגוב', 'הביטלס'. היו לנו בבית המון תקליטים, שאבא שלי אהב וקנה ועד היום יש שירים שאני שומעת והם מעלים בי התרגשות גדולה, כי זה מזכיר לי את אבא שלי שומע אותם או שר אותם.".

יש לו עוד את התקליטים האלה?
"לא! הוא זרק את הכול, היו שם אוצרות".

איזה מוזיקה את אוהבת לשמוע?
"אוהבת את כל הסגנונות. מצד אחד השמות שאמרתי לך מהילדות ואליהם תוסיף את "דיויד בואי, 'סוויד', 'פיקסיז', 'פרל ג'אם', 'רדיוהד', 'אבבא, ' משינה', שלומי שבת, ים תיכוני- המון ואפילו קיטש כמו 'בילי ג'ואל "סלין דיון'. שומעת הכל כולל הכל וגם יכולה ליהנות גם ממוזיקה קלאסית. המורה לפסנתר שלי חייב אותי ללכת לשמוע אופרות כמו כרמן', 'ולה טרוויאטה'.".

הופעות אוהבת? הולכת בשוטף?
"אוהבת הופעות ונהנית תמיד, לא משנה אם זה הופעה אינטימית בזאפה או בהיכל התרבות או בפארק הירקון. האחרונות שראיתי הן  של 'משינה', 'ישי ריבו' 'חנן בו ארי' ועוד. אני הכי מצטערת שלא הלכתי להופעה של ' U2', אתה יכול לרשום שזה הפספוס הכי גדול שלי. גם חבל שפספסתי את 'הפיקסיז' כשהגיעו לארץ ואת 'רדיוהד'. בא לי מאוד לראות הופעה של אחת הלהקות האלה בחו"ל. מי יודע מתי זה יקרה".

ספרים? קוראת?
"כן, אבל ממש לא מספיק. אני אוהבת לקרוא ומאוד מגוונת בטעם שלי. נהנית מרומנים, ספרי מתח וגם ספרי העשרה רוחניים או ספרי פסיכולוגיה, אבל לא הייתי מעולם תולעת ספרים. אחותי הגדולה השתמשה במנוי שלי כדי לקחת לה ספר נוסף בספרייה ועד היום, בגלל שבעבודה אני קוראת מאות מסמכים ביום אני מגיעה לקריאת ספר רק בסופי שבוע או בחופשים"..

ולסיום השאלון:

אם לא היית עורכת דין, מה היית רוצה להיות?
"לא יודעת על משהו ספציפי אבל בטוח משהו עם אנשים ורצוי שיהיה עם איזה ערך חברתי. אני מאוד אוהבת אנשים אמיצים עם חזון, כאלה שבאים לתרום לעולם. הייתי שמחה להצטרף לאנשים האלה במסע שלהם".

בילוי מועדף?
"סרט, מסעדה טובה, מסאג' טוב וים. ים בכללי מועדף עליי בכל מצב".

מהי הצלחה בעיניך?
"לקום כל בוקר בהרגשה שאתה הולך לעשות את מה שאתה הכי אוהב לעשות ולהיות עם האנשים שאתה הכי רוצה להיות איתם".

מה הדבר שאת הכי גאה בו עד היום?
"הכי גאה במשפחה, בהורים שלי ובאיך שחינכו אותנו ובילדים שלי. טפו טפו חמסה ".

את נוסטלגית?
"מאוד".

רומנטית?
"לא יודעת. יש סיטואציות רומנטיות שמביכות אותי או קטעים מסרטים שפחות מתחברת אליהם. מצד שני אין על רומנטיקה. ואין על פריז".

סנטימנטלית?
"מאוד".

מה זו חברות בעיניך?
"להיות שם בשביל החבר / חברה בכל סיטואציה, בטוב וברע.  להקשיב להם, לשמוח בשמחתם ולתת מעצמי ולתמוך ולהרים אותם כשקשה להם. כמו משפחה לכל דבר ועניין. לרובנו יש כמה מעגלי חברים- חברים לשבת ולצחוק, חברי נפש. אבל מיום ליום אני מדייקת יותר את האנשים שאני רוצה שיקיפו אותי".

אדם שהכי היית רוצה לפגוש?
"לשבת עם מוריס קהאן  או ביל קלינטון ומצד שני לרקוד עם פטריק סוויזי".

מאכל?
"קוסקוס, ממולאים שאמא שלי מכינה, הדגים  של חמותי, המרקים שרם מכין   אבל תכלס – אין על סביח".

אלבום לאי בודד?
" 'רדיוהד – אוקיי קומפיוטר', 'זיגי סטארדאסט' של דייויד בואי, או 'החברים של נטאשה' הראשון".

ספר לאי בודד?
"לעצמי הייתי לוקחת את "סע הבית, ינקי" של אודי מירון – זכיתי לקרוא את הטיוטה שלו וחוויתי במקצת מה זה לידת ספר. גם את הספר "השליח" של ליאור אקרמן.  ולילדים שיהיו שם סופסוף בלי מסכים, הייתי לוקחת את "אליפים" של אסתר שטרייט וורצל, את סדרת "כראמל" של מאירה ברנע ובעיקר את ספרי המופת של דבורה עומר- בטוח שאת  'שרה גיבורת נילי'  ו'קרשינדו'. זה מצחיק אבל יצא לי לראיין את כל מי שנקבתי בשמו חוץ מדבורה עומר שאותה לצערי לא זכיתי אבל ראיינתי את הבן שלה רון, שעשה לאחרונה סרט תיעודי מופלא עליה. את אסתר שטרייט וורצל ראיינתי ממש לפני מותה. כנראה זה היה הריאיון האחרון שהיא נתנה והיא מאוד מאוד ריגשה אותי".

סרט?
"הבלתי משוחדים / גבעת חלפון / ריקוד מושחת – רק בגלל שזה הסרט שראיתי הכי  הרבה".

שחקן/ית
"קווין קוסטנר (אפילו יצא לנו לשוחח בפרמיירה והוא היה מקסים אמיתי), רוברט דה נירו, דסטין הופמן, אל פאצ'ינו, מריל סטריפ. בארץ- שייקה אופיר, צחי גראד, ג'וי ריגר".

עם השחקן והבמאי צחי גראד בראיון על הבמה. צילום: דורון קורן

במאי?
"בארץ: שבי גביזון, אבי נשר ודני סירקין שהם גם במאים וגם אנשים מקסימים במיוחד. בחו"ל: שפילברג וסקורסזה"

סדרה?
האחרונות שראיתי ונהניתי – "הומלנד" ו"נמלטים" שאחריהן היה קשה לי להתמיד בסדרה לא קצבית ולא מותחת מספיק. אבל בדיוק מסיימת את "10 אחוז" שהיא קלילה ופשוט מצוינת. יש גם ישראליות מעולות.

הכי מושך בגבר?
"חוש הומור, טוב לב, חוסן מנטלי ויכולת הקשבה".

מוזיקאי?
"אחד? יש בלי סוף. שלומי שבת".

פילוסוף?
"פרידריך ניטשה".

מה הכי מפחיד אותך?
"ענייני בריאות של יקיריי ושלי".

תקופה שהיית רוצה לחיות בה?
"סיקסטיז בארץ". בכל מקרה לפני הגוגל. כשהכול היה נאיבי."

רגע משמעותי בחיים?
"הלידות של הילדים".

החיים הם…?
"בדיוק כפי שהגדיר הכי מדויק ג'ון לנון: מה שקורה בזמן שאתה מתכנן תכניות אחרות".