שיחה עם שירז אפיק החיים על פי אלדד - הבלוג של אלדד בוברוביץ'

"חלק מהבגרות שלי בשנים האחרונות הוא להנות ולהעריך יותר ויותר חברה נשית"

שירז אפיק, סופרת ועורכת סיפורי חיים, מספרת איך אהבה כבר כילדה חברת בנים, שדות, חיות ואופנועים, איך גילתה מחדש את הכתיבה בזמן שביתת הסטודנטים הגדולה, איזה זוגיות מעצימה הרוויחה דווקא בעיצומה של חווית 'מלרוז פלייס' יפואית ('יש לי בן זוג אוהב שזוכר להביא לי את הפופקורן חצי מפוצח, בדיוק כמו שאני אוהבת') ואיך האימהות הפתיעה אותה כ'פאן' גדול אחרי שהכינה את עצמה לקשה מכל.

מאת: אלדד בוברוביץ'

לפני 23 שנים בהיותי כמעט בן 30, זמן קצר לאחר מותו של אבי מסרטן (המוח, לסקרנים שבינינו), נפרדתי מבת זוגי באותו זמן, שירז בן-עמי (כיום שירז אפיק).

היינו בדיוק שנה יחד, במהלכה חלקנו דירת מרתף חצי רקובה ברחוב ארלוזורוב, עם חצר אחורית מדליקה שמשכה אליה הרבה שיכורים עם שלפוחית מלאה. זאת הייתה שנה סוערת ולא קלה, מלאה עליות וירידות, מריבות סוערות וגם המון אהבה, במהלכה גסס אבי מסרטן, וחוץ מלסעוד אותו די חיפשתי את עצמי (מקצועית, כלכלית ואישית).

עבדתי אז כגיאוגרף וכשומר לילה בבית אבות ושירז הייתה סטודנטית, וככל שמערכת היחסים שלנו התקדמה, הבנו שאנחנו לא מצליחים להסכים על כלום, כמעט. אחרי שנה נפרדנו ופנינו כל אחד לדרכו. אני הפכתי למעצב גרפי ושירז לעובדת סוציאלית ובהמשך – לסופרת ועורכת סיפורי חיים.

באופן בלתי צפוי ומפתיע לחלוטין הצטלבו דרכינו שוב כשעיצבתי לה לפני שנה לוגו ואתר ועכשיו גם ראיון אישי בבלוג שלי בו אני מראיין אחת לשבוע אמנים ואנשי תקשורת.

שירז נשואה כיום באושר ליותם אפיק, מוזיקאי ומעצב סאונד, והיא אם לשני בנים. אני נשוי באושר להילית, אדריכלית, ואב לשתי בנות. אם היו מספרים לי אז, לפני 23 שנה, תסריט לא צפוי שכזה, לא הייתי מאמין. אבל לחיים יש את הדרך שלהם לרקוח סיפורים שטובי הסופרים (ואפילו שירז) לא בהכרח היו קודחים במוחם היצירתי.

בנוסף יש מבחינתי בראיון הזה גם מעין סוג של תיקון היסטורי. בתקופה שהיינו יחד שירז טענה (בצדק רב) שאני לא יודע להקשיב, מה שאכן היה נכון לאותם ימים רחוקים (וכן, היו לי נסיבות מקלות). שירז היתה הראשונה ששמה לי ספוט על הנקודה הזו, והנה אנו יושבים כעבור כמעט 25 שנה וכל כולי בהקשבה מלאה אליה!

אז נתחיל מהתחלה. ספרי לי קצת על ילדותך. איזו ילדה היית?
"ילדה חברותית ואנרגטית, מסתובבת הרבה בחוץ, בשדות, אוספת ומגדלת בעלי חיים, אבל תלמידה טובה ושקדנית".

והבית?
"היינו משפחה אשכנזית מאוד מצומצמת, כי אבי בן יחיד ואחותה של אמי גרה בחו"ל. די לבדנו רוב הזמן, חוגגים חגים לבד. בנוסף, הייתי בת יחידה עד גיל עשר, אז נולד אחי".

תיכון?
"בתיכון התחלתי בעירוני א' מגמת תיאטרון ואז היתה לי ירידה דרמטית בציונים וסיימתי בעירוני ט"ו, "שלווה", בית ספר עירוני נפלא שפעל בדומה לאקסטרני. סיימתי עם בגרות סבירה ואחר כך שיפרתי ציונים".

מתי גילית את הכתיבה?
"כתבתי מגיל מאוד צעיר ותמיד ידעתי שיש לי את זה בכתיבה, אבל ה"בוסט" הגיע בתואר הראשון: היתה שביתת סטודנטים ארוכה, ישבתי כמה שבועות בחוסר מעש ופתאום התחלתי לכתוב סיפורים קצרים.

איך זה הרגיש?
"זה היה מרגש, לתת לאנשים לקרוא ולראות מה זה עושה להם. אחר כך הפסקתי, והשטף הבא של הכתיבה כבר היה כשנולד הבן הבכור שלי".

ענייני בנים

אני נזכר בתקופה הקצרה שהיינו זוג, איך תמיד בנים היו מתקבצים סביבה כמו דבורים שנמשכות לצוף, ואיך זה איים עליי באותם ימים של חוסר בטחון כרוני.

בואי נדבר על בנים?
"תשמע, בנים תמיד היו באזור שלי. כבר בגן התחתנתי עם ילד חתיך בשם גלעד אחרי שהצעתי לו נישואין. תמיד היו לי מלא ידידים, אהבתי חברת בנים, אופנועים ובכלל את ההתנהלות שלהם".

זוכר היטב.
"חחח, כמה רבנו על העניין הזה…חייבת להגיד לך שחלק מהבגרות שלי בשנים האחרונות הוא להנות ולהעריך חברה נשית. אולי זה בא עם האמהות".

איך עבר עלייך הצבא?
"החצי ראשון של השרות היה סיוט. לא משהו לדבר עליו. בחצי השני הייתי פקידה בבסיס של בנים, נערי רפול, והיה פשוט תענוג".

איך הכרת את בעלך?
"בגיל 34 גרתי בבניין מהמם ביפו במתחם נגה. יפו אז היתה בתחילת תהליך הג'נטריפיקציה, חצי מגניבה וחצי מוסכים ועוני. גרנו בבניין 6-7 דיירים, כולם מתעסקים בענייני יצירה וכולם רווקים".

נשמע מגניב לגמרי.
"לגמרי, היינו חברים ממש טובים, יציאות משותפות, קבלות שבת, ממש 'מלרוז פלייס'".

זוגיות ואימהות זה שם המשחק

אני מדמיין את הסיטואציה שהיא מתארת בכשרון רב של מספרת סיפורים מיומנת וזה נשמע כמו חווית צעירות תל אביבית מסרט סינמטקים, הכי כייפית ומגניבה שיש!

אז מה קרה אז?
"אחת השכנות בבניין אמרה לי שנתקלה בפרופיל של מישהו שנראה לה תפור עליי, אז כתבתי לו מהפרופיל שלה ומהרגע הראשון היתה התאמה מטורפת וכיוון רציני וחיובי מאוד".

מה זו זוגיות בשבילך?
"אני מונוגומיסטית מושבעת, מאוד זוגית. חשוב לי הביחד מאוד, אבל לא פחות גם הלבד שלי, החברות שלי וזמן אישי ליצירה ולמזלי יותם גם כזה, צריך את הזמן שלו ליצירה ולנגינה ולאוורר את הראש. משתדלים לא להיות דביקים אחד לשני ואז הביחד מאוד נעים לנו".

איך האמהות?
"מדהימה! אהבת מאוד להיות אמא. הגעתי לאימהות בגיל לא צעיר, 37, כך שהגעתי עם בשלות גדולה ומוכנות רגשית ובעיקר מתוך רצון פנימי אמיתי ולא לחץ חיצוני. לפני הלידה דמיינתי מצב שלא אשן ולא יהיו לי חיים פרטיים ויהיה שם את הייצור התובעני הזה והייתי מוכנה לזה, אבל באמת לא שיערתי שזה יהיה כל כך כייפי, מפעים ומרגש!".

אין מריטות שערות?
"ברור שיש, בעיקר עם הבן הצעיר שהוא מאוד שובב, לטוב ולרע, אבל פה הזוגיות שלי ושל יותם נכנסת לתמונה ואנחנו מרימים אחד את השני, מסונכרנים ולוקחים אחד מהשני את הנטל, כל פעם שמישהו מאיתנו שוקע. כל הזמן בתקשורת. אבל כיף גדול, המשפחה, הילדים. הרבה תיקון".

לקחת חופש מהמשפחה?
"כן, כשהגדול היה בן שנה טסתי לשבוע לבקר בארה"ב חברים, גרתי שם חמש שנים בימי הרווקות ונורא התגעגעתי. בהמשך הייתי גם בטיולים בווינה ובבודפשט לבד כמה ימים".

יותם גם?
"ברור. הוא עובד בהייטק ולפני הקורונה היה בהמון נסיעות עבודה".

בילויים? עדיין יוצאת כמו פעם?
"ממש לא. אני גרה במודיעין ומקומות הבילוי פה לא הכי קוסמים לי. אבל כן יוצאת מידי פעם. אני חייבת את תל-אביב לנשמה. יותם פחות. את המעט זמן פנוי שיש לו הוא יעדיף לבלות בחדר העבודה ולנגן. זה הבילוי המועדף עליו".

בלי מוזיקה החיים היו טעות

אני זוכר את שירז כאוהבת מוזיקה מושבעת. היינו מתווכחים בלי סוף מי מדג'ה. היא אהבה 'דארק אייטיז', אני פחות וכל הזמן רבנו מי שם את המוזיקה ברקע.

זוכרת את רגע גילוי המוזיקה?
"תמיד אהבתי מוזיקה. עוד כילדה אמא שלי השמיעה לי המון מוזיקה קלאסית. בכיתה ד' הערצתי קשות את להקת 'תיסלם', ומאוחר יותר כמובן מוזיקה אלטרנטיבית העיפה אותי. זוכרת כבר בכיתה ו' תקליטים של אילן בן שחר, על הגבול שבין אינדי לפופ ואז הגיע הגילוי של 'דפש מוד', שמעתי אותם בלי סוף. אני אוהבת גם רוק כבד וממשיכה לאהוב מוזיקה אלטרנטיבית".

מוזיקאי נערץ?
"דווין טאונסנד. מטאליסט עם קול של זמר אופרה. הוא התארח אצלנו בבית לערב בלתי נשכח, אז גם הכרתי אותו מעבר לכשרון כאישיות מלבבת. הוא כמו במאי שרואה את מכלול היצירה עם השירה וההעמדה על הבמה. אני גם מחזיקה ממנו על זה שבכל פעם שהוא מתקרב לתהילה ולהתמסחרות, הוא משנה כיוון וממציא את עצמו מחדש. בנוסף מאוד אוהבת את אהוד בנאי ויהודה פוליקר שיצרו תמהיל כל אחד בדרכו, ייחודי ומקורי. פינה חמה בלב שמורה לעפרה חזה, שעלתה שוב לכותרות לאחרונה. ומארק אלמונד ומיינארד ג'יימס קינאן שני זמרים מופלאים בעיניי."

חדוות הקריאה!

"עדיין קוראת המון? זוכר אותך קוראת כל הזמן".
"כן ברור, כל הזמן, תמיד עם ספר בסביבה".

סופרים אהובים?
"אפרים קישון שהוא מדהים, יצר שפה וסגנון, אי אפשר להאמין שהוא לא נולד פה. מאוד אוהבת את אלזה מורנטה – 'אלה תולדות' (אתה המלצת לי בזמנו) וגם את הספר 'חייבים לדבר על קווין', ספר מטלטל, ואת 'קו המלח' המדהים של יובל שמעוני, שהוא אפוס על נקמה והעברה בין דורית".

לאיזה מהספרים שכתבת את הכי מחוברת?
"אני אענה באופן הכי קלישאתי – כולם היו בניי. ספר הביכורים שלי, 'לנקות את יפו', הוא ספר פוליטי מאוד שנולד מתוך ה"תהליכים" שמתחוללים פה, אבל הוא בה בעת גם ספר על נער מתבגר, וכמי שעברה גיל התבגרות אקסטרימי בעצמה, הרשיתי לעצמי להשתולל שם. את השני, 'בשורות טובות', אני מאוד מאוד אוהבת. יש בו תמהיל טוב של הומור ואפלה בעיניי. את 'אבקועים', שיצא בשנה שעברה ועוסק בלוכד נחשים ובנחשיות של בני האדם, הכי נהניתי לכתוב. הוא גם הביא לתוך החיים שלי כל מיני מגדלי ולוכדי נחשים, חלקם גם שלחו לי תמונה של הספר עם הנחשים שלהם.

מה יחסי הגומלין בין עריכת סיפורי חיים לכתיבת רומנים?
"יש הרבה נקודות השקה בין השניים. בין היתר, היכולת לגולל סיפור באופן שיהיה מעניין וקריא, או התקלות בטיפוסים ובאנקדוטות אמיתיות שמוצאים את דרכם בשינויים אלה ואחרים בפרוזה שלי. גם העבודה שלי לאורך השנים כמטפלת בנפגעי נפש ובניצולי שואה העניקה לי יכולות ראיון ואמפתיה שמאוד מסייעות לי היום לאסוף כמה שיותר מידע בצורה רגישה, והבנה עמוקה יותר של בני אדם".

מה החלום שלך לגבי הכתיבה?
"שלא ייגמר לעולם. שההשראה תמשיך לזרום ואני אמשיך לעסוק בפלא הזה ולהגיע איתו לכמה שיותר בני אדם. וברמה פרקטית יותר – ששלושת הרומנים שלי יעובדו לסדרות טלוויזיה."