בסופו של דבר אני איש בית, לא נער זוהר

בועז כהן, שדרן רדיו אקו99, עורך מוזיקה, סופר ומרצה לתרבות, מספר על ילדותו ונעוריו בחולון וגני תקוה: "חיפשתי את המקומות השקטים והמופנמים, אלה המקומות שהרגשתי בהם יותר בנוח", השירות הצבאי המפתיע שהיה נקודת מפנה בחייו: "בחיל האויר גיליתי שאם לא נלחמים בי וכן נותנים לי את המקום שלי, אני הופך להיות מאוד מאוד אמביציוזי. זה קרה לי אחר כך גם בעיתונות וגם ברדיו", איך חזר לעולם התקליטים ולמה לא הלך להופעה של ניק קייב בפארק.

מאת: אלדד בוברוביץ'

מאז שאני זוכר את עצמי, הערצתי מוזיקאים, מבקרים וכמובן גם מגישים ושדרני רדיו וטלוויזיה. הראשון שהתוודעתי אליו בכיתה ה' היה יואב קוטנר עם פינת ההמלצה המיתולוגית ב'זהו זה', אחר כך הגיע שרון מולדאבי שכתב כתבות מוזיקה נפלאות בחדשות עליו השלום ובאמצע שנות התשעים גיליתי את בועז כהן, בשנים בהן היה עורך-משנה של 7 לילות ובמקביל כתב אינספור כתבות מגזין על להקות ואמנים בארץ ובעולם. זכורה לי במיוחד כתבת מגזין מיתולוגית בה התלווה במשך שבוע לאריק איינשטיין עם צאת אלבומו הנפלא של איינשטיין "לאן פרחו הפרפרים" ביולי 1997.

 

מלנכוליה אהובתי

אתה דמות ציבורית, עיתונאי בעבר ושדרן רדיו נערץ בהווה וגם הוצאת שני ספרים נפלאים שקראתי, אני יודע עליך שנולדת וגדלת בחולון והיה לך קשר מדהים עם אמא שלך שהיתה מאוד נוכחת בחייך.
"נכון. אמא שלי עדיין נוכחת בחיי, למרות שהיא מתה מזמן. נדמה לי שאין יום שאני לא חושב עליה ונזכר בה".

ספר לי קצת על בית ילדותך. איזה מן בית זה היה?
"בית חם ואוהב. שני ההורים שלי הם דתיים לשעבר שחזרו בשאלה בבגרותם. אבא שלי למד בבית ספר דתי, אבל הוריד את הכיפה והתגייס לצבא. אמא שלי נולדה וגדלה בשכונה חרדית בירושלים, שכונת בית ישראל. אבל היא עזבה את הדת ואת ירושלים, התגייסה לצבא, הכירה את אבא שלי והם התחתנו צעירים. נולדתי בחולון ב-1963 בשכונת ג'סי כהן. שם גדלתי עד נעוריי. בדירה מאוד קטנה של 30 מ"ר, חדר וחצי. מבחינה כלכלית היה מאוד קשה בבית".

במה עסקו ההורים?
"אבא שלי עבד בחברת חשמל ואמא שלי כתבה בידיעות אחרונות ועבדה בטלוויזיה בערבית (שנות ה-70) עד שחלתה ומאז היא כבר לא עבדה. בגיל 35 התגלתה אצלה מחלה ניוונית נדירה".

 

אז היא חייתה שנים ארוכות לצד המחלה?
"כן אבל זה הלך והתדרדר. המגבלות הפיזיות הולכות ומחריפות. אבל היא לא איבדה את העוצמה שלה ואת האחיזה בחיים. היתה אישה מרשימה מאוד עד מותה".

בן כמה היית כשהמחלה שלה התגלתה?
"בן 15. בהתחלה לא כל כך ידעו מה זה. לא היה מידע, אפילו לא ידענו אם גם אנחנו הילדים שלה נושאים את הגן הזה".

אני מניח שקשה לקבל בשורה כזו בגיל ההתבגרות שגם ככה הוא לא גיל קל.
"כן, כל ההתבגרות היתה לי תקופה סבוכה ומורכבת. אני מניח שלמחלה של אימי היתה תרומה, אבל מצד שני אני לא זוכר איזו התייחסות מאוד דרמטית לזה. זה קרה לאט לאט, לא ביום אחד והיה לכאורה חלק ממציאות החיים. בהתחלה היא התקשתה ללכת ולא ידעו מה זה ואז שנים של בדיקות עד שאבחנו".

יש לך אחים? אחיות?
"כן. חגית אחותי האהובה, שצעירה ממני בשבע שנים, והיא גאונה, והיתה מרצה לספרות צרפתית ומורה ליוגה ועסקה בנדל"ן ומנגנת פסנתר קלאסי. אישה מדהימה, אחותי".

 

זה היה בית של מוזיקה? תרבות?
"כן. בהחלט. האמנות היתה הדבר הכי חשוב. היו מן טקסי קודש של קריאה וגם כל יום אחה"צ שותים תה מתוק חזק ואוכלים תאנים ואגוזים ושומעים מוזיקה, עד שאמא היתה אומרת: טוב, אני צריכה לקרוא קצת', ולוקחת ליד את תולדות ימי אנגליה, או דוסטוייבסקי או פרוסט. לא היתה לה שום השכלה רשמית, אבל היא שלטה בהיסטוריה וגאוגרפיה יותר מכל פרופסור מומחה ומרצה שפגשתי בחיי. הכל היא למדה מקריאה אובססיבית".

מאיפה משפחות ההורים במקור?
"הוריו של אבא נולדו באיראן ועלו מאזרבייג'אן וההורים של אמא שלי, משפחת בצלאל, הגיעו מאפגניסטן".

איזה ילד היית בבית שאתה מתאר. חולון, שנות ה-70.
"ילד שקט, בודד. מופנם. לא מתערבב עם אחרים בבית הספר. שרוי בתחושת בדידות ומצוקה תמידית מחוץ לבית. העולם היה בשבילי משהו מאיים. הבית היה המקום הבטוח והאוהב. עד היום יש לי את הדבר הזה של  התקפי געגוע לבית כשאני בחוץ". ­

 

מאיפה זה בא?
"מבנה אישיות, אני משער".

אתה מגדיר את עצמך בן אדם חברותי?
"כן, אבל אני לא אוהב להיות במקומות הומים, המוניים ורועשים. זה סבל בשבילי, הצפיפות, הרעש והדוחק, פארק מים, בית מלון באילת בקיץ, קריוקי על החוף או חתונות המוניות – אני מבין שאנשים נהנים מזה, אבל אלה לא מקומות שאני מרגיש בהם נוח".

משער שישראל 2022 לא קלה לך?
"גם ישראל של שנות ה-80 לא היתה קלה לי. תמיד חיפשתי את המקומות השקטים והמופנמים".

איפה למדת?
"ביסודי בסירקין בחולון ובתיכון מקיף יהוד".

ההורים עברו ליהוד?
"בהתחלה נשלחתי לגור אצל דוד שלי בגני יהודה. אחרי שנה ההורים שלי הצליחו לצאת מחולון, למכור את הדירה ולקנות בגני תקוה, וחזרתי לגור איתם".

איך היה התיכון? מגמת ההתבודדות נמשכה?
"כן, כי מה שעניין אותי זה לא מה שלימדו אותי. הייתי תלמיד מזעזע, איום ונורא. ולא מצאתי את עצמי בבית הספר. לא זרקו אותי מהתיכון למרות שדנו בזה לא פעם, וכנראה רק כי לא הפרעתי. הייתי תלמיד עם ציונים גרועים אבל טיפוס שקט, כזה שלא עושה בלגן. בספר המחזור כתבו עלי: בועז מרעש ומהלימודים מתרחק / את זמנו מעדיף לבלות בסינמטק / ואם הוא לא צוחק / הרי הוא בוודאי קורא או שותק". זה די ממצה, אני חושב, את מי שהייתי.

המורים חשבו שאני אהבל מוגבל, ודי נדהמו לגלות פעם שאחרי בית ספר אני הולך להרצאות פתוחות של מנחם פרי על ספרות עברית, או שיעורים באסטרונומיה, חוג להאזנה מודרכת למוזיקה מודרנית. כל מיני דברים שענינו אותי, ולא מה שלימדו בבית ספר. בתחושה שלי רציתי כל הזמן לחזור הביתה, לקרוא. כמו שאמרתי קודם, העולם בחוץ היה קשה ומאיים ובבית הכל היה הפוך, בטוח ומנחם. גם היום כשהפער הזה בין החוץ לבית הרבה יותר קטן מהימים הרחוקים ההם, אצא החוצה רק אם מדובר במשהו מאוד אטרקטיבי ששווה בשבילו לעשות את המאמץ ".

 

כמו מה?
"הופעות. סרטים. הרצאות".

לניק קייב הלכת?
"חום קיץ של אמצע אוגוסט, הרבה מדי אחוזי לחות ו-15,000 איש, נראה לך? לא. לא הלכתי. אלה באמת התנאים הכי לא מתאימים לראות את ניק קייב. חוץ מזה, ראיתי אותו כבר כמה פעמים. גם הייתי אצלו בבית בלונדון, בשנות ה-90, כשראיינתי אותו לידיעות אחרונות. אין לי תחושת החמצה".

הטובים לחיל האויר

איפה היית בצבא?
"חיל האויר".

אך היה השרות?
"התחיל נורא, נמשך בסדר גמור. הייתי מיועד למשטרת צבאית וסבלתי וברחתי משם ואחרי זה הפנו אותי לקורס משקי שלישות שגם בו סבלתי וברחתי משם. הייתי על סף לוותר על כל זה וללכת לוועדת שחרור מצה"ל, ואז אבא שלי התיישב לי על המיטה ואמר: "אצלנו במשפחה אין משתמטים, תמצא את התפקיד שמתאים לך". אז לא הורדתי פרופיל ולא הלכתי לוועדת שחרור ובמקום זה כן חזרתי לתל השומר חזרה וסגן מפקד הבקו"ם שכבר היה מיואש ממני, אמר לי: "מה אתה עושה פה? יש לך וועדת שחרורים!", כבר חשב שנפטר ממני ופתאום אני חוזר לו על הראש.

"מה אני אעשה איתך, מה אתה רוצה?"

עניתי: "אני רוצה חיל האויר".

הוא היה מלא זעם, חיטט במסמכים וסינן מתחת לשפם: "אתה יודע מה, יש לי משהו בשבילך, למרות שאתה לא ראוי", והוציא לי טופס סיפוח. ככה הגעתי לחיל האויר, וברגע שלבשתי את המדים של החיל, הכל השתנה ב-180 מעלות".

 

מה עשית שם?
"סיפחו אותי ללשכת סגן מפקד חיל האויר. כל הזמן רצו לשלוח אותי לקורסים, כולל לקצונה וסירבתי. אבל הייתי מאוד אמביציוזי. יש לי זיכרון די טוב וזכרתי הרבה דברים, אז באיזה שלב המפקד שלי הפך אותו לממונה על אגף של חקר תאונות אויר ושם פרחתי. כל זה קרה בלי קורס ובלי להיות קצין, משהו מאוד לא סטנדרטי והכי חשוב שגיליתי שם משהו מאוד מעניין על עצמי".

מה?
"גיליתי שכשלא נלחמים בי ונותנים לי את המקום אני הופך להיות מאוד מאוד שאפתן. זה קרה אחר כך גם בעיתון וגם ברדיו, אותו תהליך ממש. אנשים הרבה פעמים עד אז טעו בי ובטח אמרו לעצמם: הוא שקט, לא צועק, מופנם, תמיד מדבר בנימוס ולא עושה בלגן, אז אפשר לערבב אותו, למשמע אותו. והקטע הוא שממש אי אפשר למשמע אותי, לא ניתן ללחוץ עלי או לכפות עליי דברים בכוח, זה לא הולך. דווקא כשכן נותנים לי את המקום שלי, אני משקיע בטירוף. כשהייתי בחיל האויר אבא שלי היה המום מזה שאני קם כל בוקר בחמש עם השעון המעורר, שם תקליט, מתקלח, מתגלח למשעי, מגהץ את המדים למופת, מצחצח את הנעליים, מגיע מדוגם לבסיס שעה לפני המפקד שלי. חייל למופת. המפקד שלי לא האמין".

נשמע שעבר עליך טוב השירות.
"כן, השנתיים וחצי האחרונות היו נהדרות וגם עיצבו לי תפיסת עולם: אני צריך למצוא את המקום שהוא המקום שלי ואם אני מוצא, אני משקיע כל מה שיש לי. אם מישהו עושה לי משהו טוב, אני לא לוקח את זה כמובן מאליו ואף פעם לא אשכח לו את זה".

הפער שבין התדמית לפרסונה

תמיד כשאני מכיר לראשונה מישהו מפורסם (והכרתי לא מעט מוזיקאים, אמנים ואנשי תקשורת בשנים האחרונות דרך עיצוב האתרים ו/או הראיונות בבלוג), אני נדהם לגלות את הפער בין התדמית התקשורתית לבין הפרסונה האמיתית של אותו אדם.

בועז כהן תמיד נראה לי מלא בטחון, עם סנטר חזק ושלמות עצמית. בדמיוני תיארתי אותו בתיכון כמלך של החבר'ה, מוקף בחורות. והנה תדמית ומציאות לחוד.  

איך היית עם בנות כל השנים האלה של תיכון וצבא? תמיד נראית לי מאוד צ'ארמר. אהוב הנשים.
"אני? מה פתאום…הייתי מוזר. לא הייתי מהמקובלים. הייתי הכי חנון. הכי רומנטיקן מעפן, ששומע מוזיקה קלאסית וג'אז ופרוגרסיב, זה שהולך להספרייה הציבורית. שקט. עם שיער ארוך עד הכתפיים. מסתכל וחולם. חשבתי שאף פעם לא אהיה עם אישה. הפריחה שלי היתה מאוד מאוחרת".

"לייט בלומר אמיתי?
"כן לגמרי. זה הגיע למצב שאבא שלי היה אומר לי: 'זה שתשב בבית ותשמע מוזיקה ותקרא ספרים זה לא מה שיביא בחורות לדפוק לך בדלת' ".

התדמית שלך קצת שונה, אתה מודע לזה?
"יכול להיות".

איך שאתה יוצא בתקשורת לפחות בעיניים שלי הייתי בטוח שאתה יותר איש של חבר'ה, מסיבות, בחורות, וכו'.
"ממש לא. יכול ללכת אם יזמינו אותי אבל זה לא מה שיוביל אותי. וזה לא שלא שניסיתי דברים. ניסיתי שיט אתגרי בריו גרנדה, מסעות ג'יפים בטקסס ומקסיקו, מסע אופניים בצפון הולנד, אבל בסופו של דבר, אני איש בית, לא כזה נער זוהר".

באיזה גיל כן התחילו עניינים בסופו של דבר?
"עם בחורות?  בגיל 17 וחצי חבר טוב הכיר לי חברה של חברה שלו. היא היתה מבוגרת ממני בשנתיים. בת 19, מקרית אונו. אני הייתי ביישן מכדי לצאת וליזום ולשבת בפאבים. הדברים איכשהו קרו לי. גם הקשר עם זוגתי הראשונה ועם שתי הנשים שהתחתנתי איתן אחר-כך ברבנות, בתחושה שלי זה כאילו קרה מעצמו בלי מאמץ מיוחד או יוזמה עיקשת. היו מפגשים אותנטיים בחיים, משיכה מינית חזקה ,ואלה הובילו לחיים יחד".

אתה לא בקראש של נסיעות לחו"ל?
"פעם הייתי. בשנותי בעיתונות הייתי טס בטירוף לחו"ל, אפילו רק ל-24 שעות כדי לראיין מישהו. גרתי תקופות בלונדון, פריז, שיקגו, ניו יורק. טסתי המון מפה לשם, ומיציתי, התעייפתי. כדי לטוס היום למקום כלשהו אני חייב מטרה כייפית שתחכה לי אחרי הנחיתה. הופעה. משחק כדורגל. מפגש עם חברים אהובים. לא סתם לנסוע כי צריך לנסוע".

מוזיקת המקרה

מה עשית אחרי הצבא? איך הגעת לעיתונות?

"זה היה מקרי לחלוטין. אחרי הצבא עבדתי בכל מיני פרנסות מזדמנות. מלצר, בתחנת דלק, מנסח ברושורים לאגודה למלחמה בסרטן, מדפיס על מכונת כתיבה זכרונות של ניצולי שואה, עובד בארכיון מעריב, וכל מיני דברים כאלה, אבל שום דבר שהוא כתיבה ואז התחלתי ללמוד קולנוע באוניברסיטה ומישהי שלמדה איתי שהיום היא 'משק ברזילי', מירב, אמרה לי: 'אני לא מבינה למה אתה לא הולך לכתוב באיזה עיתון?'. אז אמרתי לה: 'מי יקבל אותי? לא למדתי כתיבה, ואני גם לא בא עם קשרים או מגלי צה"ל'. והיא אמרה: 'מה אכפת לך לנסות? מקסימום יגידו לא'. המשפט הזה הולך איתי עד היום. 'מה איכפת לך לנסות'. אז ניסיתי. במקרה הייתי בפאריז אצל משפחה, בת-דודה שלי לקחה אותי לבית הקברות פר לאשז, בדיוק היה ה-3 ביולי יום מותו של ג'ים מוריסון, והיו טקסים ליד הקבר, ולכן כתבתי ושלחתי טור על כל הסיפור לשבועון 'כותרת ראשית' שהיה מאוד נחשב אז, והם התלהבו:' אה, אתה מבין במוזיקה? אז בוא תכתוב ביקורות'.

זה לא היה מכוון וככה זה התגלגל. כתבתי ב'כותרת ראשית' ואחרי זה ב'חדשות' ובמקביל שטפתי מדרגות בבניינים בתל אביב כדי להתפרנס, תקופה נוספת כתבתי למוסף הארץ אצל דב אלפון (היום עורך ליברסיון) ואז פתאום קראו לי לידיעות אחרונות. בעיתון של המדינה הייתי 10 שנים. שם גם פגשתי את לילי אשתי ואם בנותיי".

למה פיטרו אותך מידיעות?
"כי הרווחתי יותר מידי כסף ונחשבתי לאליטיסט, פתאום, כי העדפתי לכתוב על בי.בי.סי, מונטי פייתון ופט מתיני, ולא על דנה אינטרנשיונל ודודו טופז".

עדיין כותב?
" כותב פה ושם אבל זו כבר לא פרנסתי".

מה פרנסתך?
"רדיו והרצאות".

 

איך תסכם את שנות העבודה בעיתונות הכתובה?
"כייף גדול. הפרינט היה בשיאו, מקומונים נפלאים, הרבה עיתונים עם מלא מוספים, ואני כתבתי ב'ידיעות אחרונות' שהיה אז עיתון ענק ומאוד מצליח. גם הייתי בלב המייסטרים, עורך משנה של 7 לילות, גם מבקר מוזיקה וגם כתבתי על כדורגל. הרווחתי כסף יפה, קיבלתי אחזקת רכב, נסיעות לחו"ל, אין לתאר את מספר הפעמים שטסתי לחו"ל לראיין אנשים סופר מעניינים, או להשקות (השקה של טיטאניק, השקת אלבום חדש של מוריסי ועוד), פסטיבלי רוק, הכל פשוט בא טוב בניינטיז ברמות שאין לתאר".

אין געגועים לזה?
"לא. זה היה ונגמר.  געגעועים למה? שלא תבין, אני עדיין אוהב לכתוב ואם היתה קמה מסגרת חדשה שהיו באים ואומרים לי בוא תכתוב ונשלם לך טוב על זה, הייתי עושה את זה באהבה ובהנאה גדולה אבל זה נגמר. זו תקופה שהיתה ואיננה. כמו הרדיו הממלכתי שהיה, קול ישראל. זה לא קיים יותר. זה קצת כמו שעברנו גלקסיה. העולם השתנה בצורה מאוד קיצונית ואין שום דבר מהמאה העשרים שדומה למה שקורה היום".

אתה מתגעגע לעולם הישן?
"כן. מאוד".

נוסטלגיקן?
"מתגעגע לעולם הישן. לא מתגעגע לטלפונים ציבוריים אבל כן מתגעגע לשקט היחסי. לזה שאני יושב עם בן אדם לקפה ומדבר איתו, והוא שלי. לא מציץ כל רגע בסלולרי. מתגעגע לפשטות יומיומית, לזה שיש חניה בערים, מתגעגע ליציבות לשדות ולפרדסים והשטחים הפתוחים שהפכו לקניונים וחניונים ושכונות מגדלים. מתגעגע לתחושה ההיא, שאם אני עובד ואני טוב אז אין לי צורך להיות בחרדות אינסופיות שיפטרו אותי. פעם היה פחות נוח, ערוץ טלוויזיה אחד ויכולת מאוד מוגבלת לשמוע מוזיקה כמו שרציתי, אבל גם היה פחות היסטרי. בלי 300 מיילים ביום, ומחשבים מהבוקר עד הערב, ותלות מוחלטת בטלפון סלולרי, וואטסאפ ורשתות חברתיות.

נראה לי שגם היה יותר ערך לדברים. כשהיה יוצא אלבום חדש של סווייד או החברים של נטאשה זה היה משהו משמעותי לעולם. ככה גם ספר חדש שמסקרן, ואתה הולך וקונה אותם".

 

משפחתולוגיה וחברים

מתי הקמת משפחה?
"את אשתי ואם בנותיי פגשתי ב'ידיעות אחרונות'. היא היתה מפיקה ב-7 לילות ואני התחלתי לכתוב ומהר מאוד גם לערוך שם. נסעתי ללונדון לכתוב לשבועון הנוער 'ראש  1' ושרצתי ב-MTV  וכשחזרתי לארץ ב-1994, התגרשתי מאשתי הקודמת ובאפריל 1995 התחתנתי עם לילי. נולדו לנו שתי בנות, קארין ושירה. קארין בת 26. אמנית, בוגרת בצלאל. שירה בת 22. רקדנית וכוריאוגרפית".

איך הגיל הזה?
"תמיד כייף איתן, נהנה מכל רגע שהן לידי. בנות הן מתנה גדולה".

בלי מוזיקה החיים היו טעות

כשאתה מראיין עיתונאי שכתב בימי השיא של ידיעות אחרונות כתבות מגזין נפלאות על מוזיקה (כולל ריאיון בלתי נשכח עם אריק איינשטיין ב-1997), מגיע הרגע שבו מדברים רק על מוזיקה ותקליטים.

זוכר את הרגע בו גילית את המוזיקה?
"אין רגע אחד, יש המון. זוכר ב-1967 בתקופת מלחמת ששת הימים, שהיינו אצל הדוד שלי והוא שם את סרג'נט פפר של הביטלס. ביום הולדת שש קיבלתי מהדודה אורה את 'אייבי רואד' וביום הולדת שבע, בדצמבר 1970, את 'שבלול' ו'פלסטלינה' ביחד, שני תקליטים של אריק איינשטיין שאני עד היום מאוד אוהב".

איך אתה מעדיף להאזין למוזיקה?
"עדיין הכי אוהב תקליטים. לצערי בתחילת עידן הדיסקים, בגיל עשרים ומשהו כמו רבים וטיפשים אחרים, חשבתי שאין מה לעשות יותר עם תקליטים, ופרסמתי מודעה ב'העיר' – בא איזה ילד בן 15 מחולון, שאמר שהוא לוקח הכל. חשבתי שהוא צוחק אבל אחרי שעתיים הוא חזר שוב עם שני חברים שעזרו לו להעמיס שקיות מלאות תקליטים לרכב. זה היה מוטי כהן, היום  המנהל של האוזן השלישית".

מתי חזרת שוב לתקליטים?
"ב-2016"

איך זה קרה?
"החלטתי לקנות בהפתעה ליום הולדת של הבת שלי פטיפון וינטג' יפאני של 'טקניקס' שתמיד חלמתי לקנות ולא היה לי כסף. אז קניתי מהר מאוד זה נהייה חגיגה. היא התחילה לקנות וגם אני".

ולסיום השאלון:

אם לא היית במקצוע מה היית רוצה להיות?
"אסטרונאוט. לרחף בחלל".

מה מפחיד אותך?
"אני מאמין ב'חייה ותן לחיות' ולכן מה שהכי מפחיד אותי זו הכניסה האלימה של הממסד לתוך חיי הפרטיים. יש בי אימה גדולה מפאשיזם. בגידה של פוליטיקאים. התהפכות של משטר. דיקטטורה רפואית. דרכון חיסונים. הגבלת חופש התנועה. השתלטות של הממסד על כלי התקשורת ועיוות המידע, טשטוש הגבולות בין שקר ואמת. כל מה שקרה כאן בשנתיים האחרונות של הקורונה והתו הירוק מפחיד אותי מאוד מאוד".

מהי הצלחה בעיניך?
"שאחרים מתרגשים ממה שאני עושה או כותב".

מה הדבר שאתה הכי גאה בו עד היום?
"שאי אפשר לקנות אותי בשום פנים ואופן. וניסו. פעם רצו לפנק עם כסף כדי שאשדר מישהו מסוים, זרקתי אותם מכל המדרגות של קול ישראל. ואז מפלגה גדולה הציעה לי לעבוד בשבילה, וסירבתי. אז אני גאה בזה שאולי אין לי מספיק כסף אבל יש לי עמוד שדרה מוסרי וכשאני הולך לישון בלילה אני מסתכל על עצמי בראי ולבי שקט ומצפוני רגוע ואני מרוצה".

אתה נוסטלגי?
"תלוי איך מגדירים נוסטלגיה, אבל בי געגוע לעבר".

רומנטי?
"מאוד. אולי אפילו יותר מדי".

סנטימנטלי?
"רגשני. כן".

מה הכי מושך אותך באישה?
"אישה רעבתנית, סלחנית, חייכנית, מלאת תשוקה וחיוניות בדרך כלל תעורר את תשומת לבי. אני לא מגיב לקרירות אדישה או לצינה אינטלקטואלית. אני אישית אוהב לראות נשים שלובשות שמלה או חצאית, והן מטופחות ומדגישות את הנשיות שבהן. אני נמשך לעידון ונימוס. גם אצל נשים וגם אצלי גברים. אני לא  מתחבר לוולגריות, גסות, המוניות, מוחצנות.

ותמיד העוצמה המינית היא משהו שיקסום לי. רצון חזק זה ענין מושך מאוד. אנשים תאוותנים עם פאשן לחיים, למין, לאמנות, שאוהבים מאוד את הדברים שהם עושים, הם האנשים המושכים בעיניי".

מה זו חברות בעיניך?
"קבלה, אהבה, עניין ואינטימיות, פירגון והקשבה ללא שיפוטיות והקטנת האחר ועם רצון אמיתי לעזור ולסייע, כשצריך".

אדם שהכי היית רוצה לפגוש?
"המוזיקאי ניק דרייק".

האלבום הראשון שקנית?
"ישראלי? תמוז – סוף עונת התפוזים. לועזי? 'טומי' של להקת THE WHO".

אלבום לאי בודד?
"ביטלס – אבי רואד או הברנדנבורגים של באך. שני תקליטי ילדות מוקדמת".

 

מאכל?
"בורקס. בעיקרון אני אוהב מאכלים מאוד פשוטים. סלט עגבניות עם לימון ושמן זית מבחינתי זה מעדן מלכים, פלאפל, חומוס, באגט עם חמאה וקפה. אני די פרימיטיבי בענייני אוכל. לא מתוחכם. הכי טעימים לי הדברים המאוד פשוטים ובסיסיים".

סופר?
וואו. שאלה קשה…שאלה בלתי אפשרית… ג'ויס, המינגוויי, יעקב שבתאי, ג'יי.די סאלינג'ר, א.ב. יהושע המוקדם, אסימוב, עוזי וייל, טרווניאן, סטניסלב לם, בוקובסקי…

סרט?
"טרילוגיית הסנדק, ליאון, נהג מונית. בנוסף גם מאוד אוהב קולנוע אירופי מהורהר, לירי, פיוטי, איטי. טרקובסקי, אנטוניוני, אנגלופולוס. וים ונדרס. חבל לי שאין דברים כאלה בערוצי הטלוויזיה".

במאי?
"אנטוניוני".

שחקן?
"קלינט איסטווד אהוב ליבי. מגיל מאוד מאוד צעיר אהבתי אותו, הוקסמתי. עוד בתקופה שירדו עליו".

שחקנית?
"דיאן קיטון, סוזן סרנדון, מריון קוטיאר, אווה גרין".

תחביבים?
"ספורט. נכנסתי לזה חזק מאוד בחמש השנים האחרונות. הורדתי משקל. אני לא מעשן. לא שותה. מתאגרף ומרים משקולות 3 פעמים בשבוע. אני אוהב מאוד לנגן פסנתר ומחפש הזדמנויות והרכבים לנגן איתם. לאחרונה הופעתי בערב מיוחד, שרים פינק פלויד, ניגנתי עם שני הרכבים. אני אתארח בהופעות האיחוד של פונץ' ומנגן כבר כמה שנים עם משה בן-יוחנה, שהוא יוצר וזמר יוצא מן הכלל, חכם ומרגש. אם קריאה נחשבת לתחביב ולא לצורך קיומי, אז אפשר גם להוסיף את זה".

חברים מהברנז'ה?
"יש לי חברים טובים שחולקים איתי אהבות משותפות למוזיקה, לכדורגל ולדברים טעימים שאפשר לאכול. הם לא מהברנז'ה. הם מהחיים".

פילוסוף?
בזמנו, כשהייתי בשנות ה-20 שלי, קראתי פילוסופיה. אריסטו. דקארט. "פרקים באסתטיקה" של ויטגנשטיין. "מקורו של מעשה-האמנות" של היידגר. זה ענין אותי להתפלפל, לפצח, לפענח את סוד החיים. קצת עבר לי עם השנים. נראה שנשארתי עם אלבר קאמי ופרידריך ניטשה, אבל אני חושד שזה רק מפני ששניהם כותבים נהדר ואלה לא רק הרעיונות שלהם. הם בעצם סופרים שכותבים יפה מאוד.

סדרה?
"טווין פיקס, מד מן, משחקי הכס, סמוך על סול".

מוזיקאי?
"בארץ שלום חנוך ובעולם דיויד בואי, ניק דרייק".

ספר?
"שעה חופשית – ארקולה ליסרדי, סיפורים קצרים – ג'יי די סאלינג'ר,  הגברת עם הכלבלב –אנטון  צ'כוב. בכולם יש מימד רומנטי וקצת אחר".

תקופה שהיית רוצה לחיות בה?
"שנות ה-70 בארץ".

בילוי מועדף?
"הופעה טובה זה הכי כייף. רגע חד פעמי שאי אפשר לשחזר".

מה ההופעות הכי טובות שראית?
"מרקורי רב ברידינג 3, אקו והבאנימן בזאפה ובוב דילן בהיכל התרבות".

רגע משמעותי בחיים?
"הרגע שבו הבנתי שאני אבא. זה לא קרה מיד. אבל חמישה חודשים אחרי הלידה של בתי הבכורה, כשהיא חייכה אלי פתאום, הרגשתי משהו שלא יכולתי להסביר. כמו צבע חדש שמעולם לא הכרתי".

החיים הם….
"לא יודע מהם החיים, אבל נדמה לי שאני יודע מהו טעם החיים: סקס ואמנות".