"הצלחה זה לחיות כל יום מחדש.
אתה יודע שאתה מת קצת אבל חיית יותר"

 

אמנון פישר, שחקן, זמר, צייר ואנימטור סופר מוכשר, מספר בראיון שנון, חשוף, אמיץ ומרגש איך התחיל את קריירת המשחק כבר בגיל שש, מה זה אומר לגדול בבית להורים ניצולי שואה כבן זקונים מתוך חמישה אחים, למה עזב את תכנית הטלוויזיה המיתולוגית 'תוסס' בשיא הצלחתה, ואיך זה שהוא לא סובל מסכיזופרניה אלא דוקא די נהנה ממנה

מאת: אלדד בוברוביץ'

זוכר את עצמי בגיל 25, גר בדירת סטודנטים בתל אביב בצפון הישן עם שותף ושותפה. דירה ראשונה מחוץ לבית ההורים. בדיוק התחילה אז בערוץ 1 התכנית "תוסס" בהנחיית שחקנים חדשים וצעירים שלא הכרתי. אקי אבני, ירדן בר כוכבא, יעל אלמוג וכמובן אמנון פישר.

התכנית נראתה חדשנית ואחרת, לא דומה לשום דבר שראיתי עד אז בארץ. המנחים נראו לי צעירים, מגניבים וסופר מדליקים. רק היום, כעבור 30 שנה מינוס-פלוס, אני מבין למה אמנון נטש את 'תוסס' דווקא בשיא הצלחתה כדי ללמוד משחק בניסן נתיב, אבל לזה נגיע בהמשך הראיון. בינתיים נתחיל, כרגיל, מהילדות.

אז נתחיל מבראשית. ספר לי קצת על בית ילדותך.
"אני בן להורים ניצולי שואה. סבתא מצד אמי התגוררה איתנו בבית עד שהייתי בן שמונה. ההורים שלי שרדו את התופת הזאת כדי להביא ילדים לעולם, ויש לזה המון משמעות. גרנו בפתח תקווה, שזה פתח לתקווה חדשה. כשהייתי בן שש, אבי הרצה בבית הספר על השואה ואז הבנתי שיש לי אבא גיבור".

יש משמעות אחרת לגדול בבית כזה?
"השואה תמיד נוכחת בבתים של ניצולי שואה – גם להורים וגם לילדיהם, ובכל זאת זה היה בית חם, שמח, מלא חברים עם מאכלים טעימים והמון חום. אמא, שקוראת כמה שפות וחלמה להיות ספרנית, אבל בסוף נשארה עקרת בית וגידלה חמישה ילדים. אבי היה מנהל עבודה במקורות שיוצא מהבית ביום ראשון בארבע בבוקר וחוזר ביום שישי בשתיים בצהריים".

המצב הכלכלי היה טוב?
"סביר פלוס".

ילד פלא

אמנון מתאר ברגישות אופיינית את הקושי והכיף בו זמנית בלהיות בן זקונים ואח לאחים גדולים. מכיוון שאני בדיוק באותו מצב משפחתי, אני מודה שאני חש הזדהות מוחלטת עם דבריו.

איך היה הקשר בין האחים?
"אנחנו חמישה אחים והקשר יפה וטוב בין כולם, אבל רונאל, גדעון ואני היינו מעין שלישייה, כי יש הפרש של שנתיים בין אחד לשני. היינו משחקים כל מיני משחקים מדליקים כמו: 'מלך ליום אחד' וכאלה".

אתה בן זקונים?
"כן".

ואיך זה להיות בן זקונים?
"הרבה מקום לאישור של האח הגדול. תמיד אהיה האח הקטן, זו עובדה ולכן תמיד יהיה שם איזשהו צורך לקבל אישור של כל מיני זולת מלבדנו שאותו אני לומד לשחרר עם השנים. מצד שני, עדיין נהנה גם היום לשתף את האחים שלי בכל מיני דברים שאני עושה".

איזה ילד היית בתוך העולם הזה שאתה מתאר?
"ילד רגיש ומאוד חברותי. כבר בגיל שש השתתפתי בסרט 'רובה חוליות'. בהמשך הגיעו עוד תפקידים בגילים 10, 12 וכו'".

איך עברה תקופת הלימודים בתיכון?
"אפשר לומר שהייתי נער שובב. חוץ מלגנוב שזיפים לשכנים ושוקו ולחמניות על הבוקר בל"ג בעומר, לא קרו דברים יוצאי דופן".

ועניינים עם בנות?
"תמיד היו. מכיתה א' עד ו' הייתה לי חברה שש שנים, קרן דינוביץ' ".

היה לך אירוע מכונן בילדותך או בתקופת הנעורים?
"ילד שזוכה להופיע בגיל 12 בסרט עם יהורם גאון, מוחמד בכרי, לירון נרגד (הזכורה מ'הלהקה' כחברה של גידי גוב), זה אומר הכל".

תסביר.
"באים לאסוף אותי במונית, פספוס בן 12 מפתח תקווה לשבוע בכנרת. ואז אני מוצא את עצמי בתוך המונית עם השחקנים המדהימים האלה. יהורם גאון איתי בחדר, לוקח אותי כל בוקר לחדר האוכל, מסביר לי איך לעשות טוסט עם ריבה ומספר סיפורים מצחיקים. מוחמד בכרי מלמד אותי באותו שבוע לרכב על סוסים. וכל זה קורה בזמן שהאחרים לומדים בבית הספר, בלי אקשן".

לא הסתחררת? איך החברים בכיתה הגיבו?
"אמא שלי אמרה לי בחכמה רבה: 'אם אתה רוצה שיישארו לך חברים, תישאר צנוע', וכך עשיתי. בכל פעם שהיה פונים אליי ברחוב ליד החברים ושואלים אם אני ההוא מהטלוויזיה, הייתי אומר: 'לא, זה אחי התאום', ואז היו עוזבים אותי. היו לי חברי ילדות שנשארו לפני וגם אחרי".

כבר חשבת אז שתהיה שחקן כמקצוע או שזה פשוט קרה?
"זה קרה וגם מאוד נהניתי מזה. מעבר לזה, גם לקראת השירות הצבאי התקבלתי ללהקת חיל האוויר, בה שירתתי יחד עם חיים צינוביץ'. היה אחלה שירות צבאי לשיר ולשחק בפני החיילים והחיילות, ואף זכות גדולה".

ומה אחרי הצבא?
"מיד אחרי הצבא התקבלתי להנחיית תכנית הטלוויזיה 'תוסס'. שמעתי שיש אודישנים והלכתי עם חבר. אני התקבלתי והוא לא. מיד קלטתי שאני הולך לשחק אותה ושזו תכנית שיהיה לה הדהוד. היינו צוות מנצח: יעל אלמוג, אקי אבני, ירדן בר כוכבא ואני".

איך הייתה החוויה הזאת?
"היה תענוג. ימים יפים. פרשתי כעבור שנתיים".

למה?
"הלכתי ללמוד משחק בסטודיו ניסן נתיב".

צריך הרבה אומץ לעזוב כזו הצלחה.
"כשאתה מבין שלא בא לך להיות כוכב ילדים אלא מתחשק לך לעסוק באמנות עצמה, אז אתה הולך ללמוד משחק ומגלה לא רק שדונים ומפלצות, אלא את עצמך חשוף עם כל מה שזה אומר".

עשית אודישן למרות שהיית כוכב ב'תוסס'?
"ברור שעשיתי אודישן, אפילו יומיים של אודישנים, והתקבלתי. זה שהגעתי אחרי 'תוסס' לא היה 'אישיו' משום בחינה. באתי בלי פוזה כדי ללמוד ולא כדי להראות את עצמי".

הלימודים שיפרו אותך כשחקן?
"ברור. שלוש שנים של לימוד טכניקות, אימפרוביזציה, מחשבות וניסיונות. למדו איתי שירה גפן, ירון מוטולה, ליאת גליק ועוד. זו הייתה תקופה אדירה, הייתי אז בשיא אוני".

ומה קרה אחרי הלימודים?
"הייתי בן 26 והתחלתי להתבלבל. העולם והאחיזה בו נעשו פחות ברורים".

אנחנו עושים הפסקה קצרה בראיון ואני הולך להביא לי כוס יין וביסלי בצל (פטיש מילדות). גם אמנון לוקח כמה דקות לגלגל סיגריה. בדרך למטבח אני חושב לעצמי כמה הוא מזכיר לי בשפה, בשנינות ובמשחקי המילים את מאיר אריאל. כשאנו מתיישבים שוב, אני אומר לו את זה, וניכר שהוא שמח לשמוע ורואה בזה מחמאה גדולה.

סכיזופרניה זו רגישות לא מחלה!

פישר: "תשמע, אי אפשר להסביר בשלושה משפטים בזמן שאתה אוכל מולי ביסלי מהי סכיזופרניה. לא יודע להגדיר את זה. עבורי להיות שחקן מוכר וגם מתמודד עם אתגר נפשי בדמות סכיזופרניה היא אפשרות פז לנסות להוריד את הסטיגמה הגדולה מכל מי שמתמודדים עם אתגר נפשי ולהראות שלא רק שיש להם פנים – אלא פנים מחייכות ודרכים יצירתיות לבטא את עצמם. לא צריך לפחד מהם ולכלוא אותם בבית משוגעים, אלא למצוא ברגישות את הדרך כחברה בריאה לאמץ גם את הרגישים שבה (בכוונה אומר רגישים ולא חלשים)".

אז התחילה המחלה?
"כן, בשלהי הלימודים. אבל אני לא קורא לזה מחלה. כי אחרי האות מ' באה האות נ'. ואחרי מחלה באה נחלה. ואני יש לי נחלה, אני לא חולה".

מה זה אומר בפועל?
"המשמעות היא שאני איש רגיש ולפעמים הרגישות הזאת כל כך גבוהה עד שהיא הופכת למפריעה, גם לי וגם לאחרים. אבל אם אני שומר ברגישות על הרגישות שלי, זה מלמד אותי המון ונותן לי הרבה מעבר למה שלאחרים יש. אז אני קורא לזה רגישות ולא מחלה".

אבל הרגישות הייתה תמיד?
"כן אבל לשמוע קולות ולתקשר באופן אחר עם ההוויה – ולא רק עם המציאות, זו יכולת שיש לסכיזופרנים ולאחרים אין".

איך שאתה מציג את זה, נשמע לא רע בכלל.
"תודה לאל, אני לא סובל מסכיזופרניה, אלא דווקא די נהנה ממנה".

התיאור הזה לא מסתדר עם כל מה ששומעים תמיד על המחלה הזאת.
"ברור, כי סכיזופרניה פעילה זו מחלה לא יפה ולא נעימה: פחד משדים, מרוחות ומקולות שאתה שומע, מחשבות שווא כמו שקוראים לזה מבחוץ. יש אלמנט של ניתוק מהמציאות, וחוסר שליטה, ואז בא מישהו ולוקח ממך את האחריות ומאשפז אותך".

היית במצבים כאלה?
"כן הרבה שנים! היום, תודה לאל, אני אדם חופשי. עדיין מטופל אבל מטפל בעצמי באופן הוליסטי ולאו דווקא בכדור כזה או אחר".

איך?
"שומר על החיוך שלי, על הבריאות, על האהבה שלי ועל המעט שיש לי. אני חי בדירת גן קטנה, אבל בשבילי זו דירת גן עדן".

איך התגלתה המחלה?
"תשמע הימים היו ימים קשים, רצח רבין. חייתי באותם ימים על הקצה. ואז אמי, שהייתי מאוד קשור אליה, נפטרה במפתיע בגיל 62 משבץ מוחי, מה שדירדר את המצב. חוויתי חוויות מאוד גבוהות, ואז נפילות ואשפוזים חוזרים ונשנים באברבנל".

אז איך תיפקדת אז? קונקרטית?
"שוכר דירות בתל אביב, מתקבל לצעירי הבימה כקאדר של קבוצת שחקנים מבטיחים. ואז מתחיל סיפור מסע של אבדון שבא מאובדן גדול שבינתיים יש לו סוף טוב".

הצלחת באותה תקופה לשחק בהצגות ב'הבימה'?
"תמיד שיחקתי בין לבין. היינו אז בחזרות של צעירי הבימה כמו שציינתי ואז קרה ההתקף הראשון ואופזתי לראשונה ואז במשך מס' שנים שוב ושוב עד שהצלחתי לאזן את עצמי".

איך היתה חווית האשפוז?
"נוראית".

ואז?
"הכרתי את גרושתי הראשונה, ליצנית רפואית. כשהיא אמרה לי: 'זה או הסמים או אני', אמרתי לה: 'אני הולך לעשות ג'וינט בחצר ואחזור עם תשובה'. ואז הגיעה דלפין אשתי, כשהייתי בערך בן 38".

אהבה ממבט ראשון

גילוי נאות: אני מכיר את אמנון כבר שנתיים-שלוש מאז שעיצבתי ובניתי לו את אתר האינטרנט שלו, ולכן יש לי הרבה שעות שיחה איתו בחצר ביתו הנעים. לא פעם הצטרפה לשיחה גם דלפין, אשתו המקסימה. יש להם כזו אהבה יפה ועדינה שלא רואים הרבה. מין מערכת יחסים שנראית כמו סצנה מסרט איכות צרפתי בסינמטק. כל פעם שאמנון מדבר עליה גם בראיון הזה, קשה לפספס את הרוך בקולו ובעיניו.

איך הכרתם?
"היא באה למסיבת חצר אצלי".

נראה שזו הייתה אהבה ממבט ראשון.
"כן בהחלט".

היא צעירה ממך?
"כן בארבע-חמש שנים. התחתנו והתגרשנו, וחזרנו והנה אנחנו יחד כבר 11 שנה".

מוזיקה כתרופה

אמנון מספר שמוזיקה בנוסף למשחק, תמיד היתה ברקע. כבר כילד ניגן במפוחית וכנער ניגן בגיטרה. בהמשך ניגן ושר בלהקה צבאית. תקליטי ויניל של ה'דורז' ו'המודי בלוז', שאחיו דויד היה קונה, ליוו את ילדותו ואת נעוריו.

איך הגעת לעשות מוזיקה?
"כתבתי כמה שירים שפשוט נבעו ממני, ואז פגשתי במקרה איש סאונד בשם כרמל ליפשיץ (הסאונדמן של דיויד ברוזה), שהפיק לי את האלבום הראשון שלי 'הבן של יוסף ומלי'".

איך הוצאת את האלבום?
"הוצאתי את האלבום באופן עצמאי, והייתה רק הפצה של חברת MCI. לצערי, האלבום לא קיבל את ההד שהגיע לו. הופעתי עם שירי האלבום יחד עם להקה אדירה שנקראת 'הנשמות', וזה היה כיף גדול!".

עוד מתעדכן במוזיקה?
"מחובר לפלייליסט בחצר: ציוצי ציפורים".

איפה אתה מרגיש הכי בבית, במוזיקה או במשחק?
"הכי מרגיש בבית באנימציה. האפשרות לצייר ציור בלילה כשכולם ישנים, לקטוף חלומות ולהנפיש בלון שעף באוויר גורמת לי לרטט ולשמוח כמו ילד".

הופעות?
"כן, אבל בגדול אני יושב בית. אוהב את הבית שלי שהוא ממלכה קטנה ואת האפשרות להגיע לקפה השכונתי המתוק בשכונה שיש בה קהילה מדליקה שאני חלק ממנה".

איך תופס אותך הפופ הים-התיכוני?
"מה זה שיר מזרחי? גם אני נולדתי במזרח התיכון וגם לי יש גרוב תימני שאני יכול לאמץ, גם אם אני לא מסלסל".

יש לך חלומות נוספים בנוגע למוזיקה?
"הוצאתי שלושה אלבומים עד היום ובימים אלו אני עובד על אלבום רביעי, שיתלווה אליו ספר שירים חדש שני שלי. שמח שהצלחתי להפיק אותו בכוחות עצמי עם שני מפיקי מוזיקה מוכשרים: אביב שטיין וניר פרידמן".

הגעת עם האמנות לאן שרצית?
"אני עדיין מגיע! הדרך וההנאה ממנה חשובות לא פחות. לאן נגיע? עוד כסף? עוד כבוד? מעמד? אני לא מושלם, אבל שלם".

איך עוברת עליך הקורונה?
"לא לוקח את זה בכובד ראש. אחרי אשפוז כפוי, כל סגר קטן עליך. כשאתה קשור למיטה במשך שלושה ימים ומזריקים לך חומר לתחת כדי להרגיע אותך זה תופת, אז מה זה כבר קורונה לעומת זה?".

איך אתה מסתדר עם המצב הנוכחי בארץ?
"תמיד האמנתי שהכל רגעי. במקום להתעסק באנטי, אני מוסיף אור ומתפרנס מדברים יצירתיים. ולהתפרנס זה נס, במיוחד בתקופה זו".

מה עם ילדים?
"לפעמים לאהבה יש פרי –ילדים, ולפעמים אהבה זה הפרי. לא כל עץ מניב פירות. יש עץ שנותן רק צל, אז מה? נכרות אותו? בכל זאת זה עץ".

ולסיום השאלון:

אם לא היית מוזיקאי, מה היית רוצה להיות?
"צוללן? לשמוע את עצמי נושם מתחת למים? אולי אב בית של מוסד יצירתי".

חברים? מהברנז'ה?
"יש לי חברים מכל התקופות: ילדות, לימודים ועוד".

בליין?
"לא. איש בית".

מהי הצלחה בעיניך?
"הצלחה זה לחיות כל יום מחדש. אתה יודע שאתה מת קצת אבל חיית יותר".

מה הדבר שאתה הכי גאה בו עד היום?
"שלמדתי תוכנת עריכה ואיתה אני מצליח לערוך בעצמי סרטי אנימציה בעצמי, חלום ישן שהיה לי, כמו למשל הקליפ הזה לשיר 'רוח' של חבר ומוזיקאי נהדר, נועם אקוטונס".

אתה נוסטלגי?
"לא".

רומנטי?
"מאוד, אבל את זה תצטרך לשאול את אשתי ולא אותי".

סנטימנטלי?
"איש רגיש, אך לא רגשן".

מה זו חברות בעיניך?
"להיות שם בשביל האחר".

אדם שהכי היית רוצה לפגוש?
"צ'ארלי צ'אפלין. אדם שסבל כל כך הרבה והפך את זה לצחוק".

מאכל?
"מילקי. עשיתי פרסומת למילקי כשהייתי צעיר ובר רפאלי היתה על הברכיים שלי".

אלבום ראשון שקנית?
"פינק פלויד – הצד האפל של הירח. בגיל 14".

אלבום לאי בודד?
"החברים של נטאשה – רדיו בלה בלה".

ספר?
"התנ"ך".

סדרה?
"מישהו מטפל בך".

מוזיקאי?
"אסף אמדורסקי – מגיעה לו רוח גבית על האומץ שלו בתקופה זו שמעטים מבינינו האמנים מגלים. לפעמים צריך ילד או חצי משוגע שיצעק שהמלך הוא עירום, והוא עשה את זה בגדול".

מה הכי מפחיד אותך?
"אלימות".

תקופה שהיית רוצה לחיות בה?
"עכשיו הכי טוב".

החיים הם…?
"יופי של דבר".

***

לאתר הרשמי של אמנון פישר >>
(שהיתה לי הזכות לעצב ולבנות)