"הצלחה לא אמורה למלא אותך בדיוק כפי שכישלון לא אמור לרוקן"

 

המוזיקאי אורן ברזילי מ'מופע הארנבות של ד"ר קספר' מספר בראיון אישי, גלוי לב, אופטימי ומפתיע כיצד התגלגל למוזיקה ואיך יצא בנס ממצב שלא הרבה שורדים אותו בריאים ושלמים ("נפש האדם לא מודעת לכח הסיבולת שלה"), כיצד קרה ש'מופע הארנבות של ד"ר קספר' חזרה לתחייה אחרי שמונה שנות הקפאה, מה עמד מאחורי חווית השתתפותו בתכנית הטלוויזיה 'מחוברים', איך הפך ליזם לענייני אורן ברזילי, ומדוע מדינת ישראל למרות כל הקשיים היא המקום לחיות בו

מאת: אלדד בוברוביץ'

לא רבים זוכרים, והיום זה אפילו נשמע כמעט דמיוני, אבל היתה פה פעם בארץ הלבנט הים-תיכונית החמה שלנו, אפיזודה קצרצרה שנמשכה בערך שנתיים כאשר רוק בועט, דיסטורשן, מרד נעורים, חולצות פלנל ו'ד"ר מארטינס' היו פה סוג של מיינסטרים. לרגע אחד היה נדמה שאנחנו נמצאים בסיאטל פינת סן פרנסיסקו.

להקות צעירות ובועטות קמו כפטריות אחרי הגשם, הושמעו המון ואף מכרו עשרות אלפי עותקים: 'תערובת אסקוט', 'נקמת הטרקטור', 'אבטיפוס', 'כרמלה גרוס ואגנר', 'נושאי המגבעת', 'רוקפור, 'מוניקה סקס', 'איפה הילד', 'כנסיית השכל' וכמובן 'מופע הארנבות של ד"ר קספר' שמיד בלטה בשילוב מוזר וקסום של המנוני פופ גרנדיוזיים עם מעטפת דיסטורשן רוקית ואנרגיית נעורים מדבקת.

אפרופו נוסטלגיה וחזרה לעבר, ספר לי קצת על ילדותך.
"אני בן להורים תל אביביים, משפחה צברית. אין סיפורי עדות וגולה. ילדות די רגילה בחולון".

איזה ילד היית?
"ביסודי הייתי תלמיד מעולה, לא משהו מיוחד לספר עליו. בתיכון התדרדרתי בלימודים ואז גיליתי את המוזיקה. היתה סצנה של להקות שניגנו במקלטים ודי נשאבתי לזה".

ובבית הייתה מוזיקה?
"את המוזיקה ינקתי בעיקר מאבא שלי, שהיה שומע פסטיבלי סן רמו עם פזמונים ענקיים כאלה. אתה יודע, איטלקים עם מוקסינים ו-400 כינורות. משם באתי, וזו ההשפעה הכי גדולה שלי על הפזמונים ה'גדולים' שאני כותב היום".

מה זאת אומרת פזמונים גדולים?
"לפי התפיסה שלי אם אין לך פזמון ענק, אז למה הטרחת אותי? כמו שירי 'סן רמו' האלה, אני חייב פיצוצים וזיקוקי דינור. בדיוק כמו אצל 'קווין', שגיליתי מאוחר יותר כמקור השפעה שני שלי. כששמעתי את 'קווין', הבנתי שאפשר להכניס גם 'דיסטורשן' להמנוני ניצחון כאלה. ואם אין פזמון ענק, אז לפחות שיהיה בשיר ליין פותח מטורף (דיויד בואי למשל אלוף בזה)".

אז 'סן רמו' ו'קווין' הם מקורות ההשפעה הכי גדולים שלך?
"אפשר להגיד שכן. מצד שני, אני מאוד מאוד אוהב היפ הופ וראפ אבל זה לא נכנס להשפעות עליי כמוזיקאי יוצר ובמיוחד לא ב'קספר".

"הרגשתי תמיד ממומש ב'קספר'"

"ברזילי מגלה כי 'קספר, הוקמה לאחר ששי להב, שותפו ללהקה, הייתה להקת גיטרות והוא חיפש גיטריסט ללהקה. "עניתי למודעה והגעתי. המפגש לא היה טוב ולא קרה איתו כלום. אחרי מלחמת המפרץ הוא פנה אליי שוב, ואז זה התחיל".

'קספר' עוד קיימת כלהקה?
"כן, אבל יש לנו תקופות עבודה ותקופות פגרה (בלי הודעה מוקדמת). עד לפני שנתיים הלהקה הייתה מקור הפרנסה העיקרי שלי".

איך היחסים עם שי (להב). אתם עדיין חברים או שזה רק סביב ה'ביזנס'?
"אני ושי עשינו האחד לשני המון דברים טובים וגם נוראיים, כמו בכל להקה. זו זוגיות לכל דבר ועניין. בסופו של דבר, בן אדם צריך להחליט עם מה הוא מוכן לחיות ועם מה לא. מבחינה אמנותית הרגשתי תמיד ממומש ב'קספר', . אפילו יותר מדי. אף פעם לא היה לי ויכוח אמנותי עם שי. שילוב הקולות שלנו מושלם לדעתי: הקול הנמוך של שי והקול הגבוה שלי והצלחנו ליצור סאונד מאוד מובחן שמזוהה עם 'קספר'".

מה זה הסאונד הזה?
"כינורות ופזמונים גדולים. דרך אגב, הסאונד הזה התגבש סופית והגיע לפוטנציאל המושלם שלו רק באלבום השלישי שלנו "הו הו" ("אחלום לנצח", "תראו אותי") שלא הצליח בכלל בזמן אמת, אבל צבר עם השנים המון אהדה ומעריצים".

אחרי הכישלון של האלבום השלישי של ה'קספרים' עזב ברזילי את הארץ בשנת 1996.
"התחלתי בלונדון והמשכתי לניו-יורק, תקופה שבלי לשים לב הפכה לשמונה שנים. התעסקתי אך ורק בראפ. הפקתי ראפרים, ושם גם הכרתי את אשתי (כיום גרושתי) והתחתנתי".

נהנית בארצות הברית?
"לא ממש. הייתי אומר שזה היה אפילו בזבוז זמן. בדיעבד, לא הייתי חוזר לזה. אבל היה לי 'גרין קארד' ולכאורה חיים נהדרים. לא ראיתי את עצמי חוזר".

אז למה ואיך חזרת? .
"יום אחד שי (להב) מתקשר ואומר לי: 'תשמע, המניה של 'קספר' בשמים'. מסתבר שארבעה שירים של הלהקה הושמעו בפרסומות והדבר הכי כושל של הלהקה (שירי האלבום השלישי) הפכו לדבר הכי מצליח שלה. השירים שלנו הושמעו בגמר ה'אח הגדול' (שלוש פעמים 'תראו אותי' ופעם אחת 'עולם שקט') בתכל'ס עזבתי להקה כושלת וחזרתי ללהקה מצליחה".

רק בגלל זה חזרת?
"זה היה הטריגר, אבל כשגרתי בארצות הברית ירד לי האסימון של הערך המוסף של להיות ישראלי בישראל. בסופו של דבר, יש אותו חרא בכל מקום בעולם! ויש הבדל בין לגור במקום ארבע שנים או יותר. ארבע שנים ראשונות אלו שנות האופוריה. רק בשנה החמישית כבר הרגשתי באמת 'מקומי' כשהפכתי למשלם מיסים עם 'גרין קארד', ורק אז הבנתי מה זו באמת ארצות הברית. הבנתי שהדי.אנ.איי של המדינה הזאת הוא גזעני וקפיטליסטי. אם אתה לא לבן נוצרי, אז אתה שחור, אסיאתי או יהודי…'Go back to your country mother fucker', זו התחושה".

ומה הפועל היוצא של ההבנה הזאת?
"זה נפלא לבקר בכל מיני מקומות, אבל ברגע שאתה חי שם זה אחרת. מאוד התחדדה לי ההבנה שבלי מדינת ישראל אתה יורד למעמד של 'יהודון'. אסור לנו לשכוח את זה!".

אז למה רוב הישראלים לא חיים בתחושה הזאת?
"לדעתי, אנחנו עדיין חיים בתפיסת הגלות. הצרפתים, למשל, כשרע להם במדינה הם מפגינים בכל הכוח, אבל ממקום של אהבה ענקית למדינה והרצון לשנות ולתקן ולא ממקום קורבני. הם לא רוצים ללכת לשום מקום. לנו יש תפיסה גלותית של 'המדינה הזאת מסריחה'. אף אחד לא יגיד את זה על הבית הפרטי שלו, אבל על המדינה היקרה שלנו כולנו מלכלכים חופשי. שוכחים איזה כח יש לעם, ובמיוחד שוכחים שהמדינה שלנו צעירה, עוד בחיתוליה, ולכן יש מקום להשפיע, לתקן ולשנות".

צודק לגמרי! אוקיי. אז חזרת ומה קרה בפועל?
"היה קאמבק מטורף של 'קספר', שלמעשה חזרה על פי דרישת קהל. זה נמשך ונמשך שנתיים, כמעט שלוש שנים – עד שהבנו שזה משהו שקורה ולא זמני והוצאנו אלבום חדש בשם: 'סוף לא טוב'. לפני זה גם יצא אלבום בהופעה של כל סיבוב הופעות הקאמבק".

"נהניתי מדברים הכי קטנים ופשוטים"

ואז, בתוך כל הטוב הזה, הגיע טוויסט מטורף בעלילת חייו של ברזילי, כאשר יום בהיר אחד תקפה אותו מחלה בשם: 'תסמונת גיליאן ברה'. מדובר במחלה אוטואימונית הפוגעת במערכת העצבים ההיקפית, שהובילה כעבור יומיים-שלושה לאחר שפרצה לשיתוק מלא של כל גופו מכף רגל ועד ראש.

ברזילי: "כל תהליך ההחלמה (המפרך) נמשך כשנה וחצי. זה כאב לי 'פצצות' וגם לא יכולתי לתקשר כי היה לי בד על העיניים. חייתי כאן ועכשיו ונהניתי מדברים הכי קטנים ופשוטים כמו: ריח טוב של מישהו שעבר לידי או משכך כאבים שהפיג את הכאב לכמה שעות. אתה פשוט נכנס לזון אחר. קשה להסביר את זה במילים למי שלא חווה דבר כזה. נפש האדם לא מודעת לכח הסיבולת שלה עד שהיא לא נדרשת אליו".

נשארו לך פחדים?
"ברור! בהתחלה פחדתי שזה לא יחזור".

האישיות שלך השתנתה בעקבות המחלה?
"בטח. נהייתי אמיץ יותר, הרבה יותר".

אתה יותר מעריך דברים?
"לא. תמיד הערכתי דברים".

נשארו ספיחים פיזיים כלשהם?
"יש לי כל מיני טיקים, אבדה לי יכולת המצמוץ והידיים קצת נחלשו".

לכתבה באולפן שישי של יאיר לפיד על סיפור המחלה וההבראה המופלאה של אורן לחצו כאן >>

שנה אחרי ההתאוששות יצא אלבום הסולו הראשון שלך באנגלית (אלבום מרגש ומשובח ביותר לטעמי). למה באנגלית?
"לבשנו אני ותמיר מוסקט ('בלקן ביט בוקס'), המפיק המוזיקלי של האלבום, דמויות על מנת לשרת את המטרה שהייתה לייצר מעין פסקול לשנה הכי קשה בחיים שלי, כשאני כותב שירים לתוך זה. באנגלית זה הרגיש לי הכי נכון. מדהים שמדובר באלבום שמכר הכי הרבה מכל האלבומים שאני מעורב בהם, מלבד האלבום הראשון של 'קספר'. עשינו סיבוב הופעות של האלבום הזה (כולל הופעות סלון), וברגע אחד הפסקתי ולא רציתי לחזור לזה יותר. עכשיו אנחנו מציינים  עשור לצאתו ומצאנו שיר מאז שלא נכנס לאלבום ונוציא אותו לאור".

למה לא עשית הפקות נוספות עם תמיר מוסקט? הוא עשה שם הפקה מדהימה.
"תמיר מפיק מעולה, אבל אי אפשר ליישם את ההפקות שלו על הבמה אם הוא לא איתך שם, וזו בעיה. ב'בלקן ביט בוקס' זה עובד, כי הוא חלק מהלהקה והוא איתה על הבמה".

כעת, 'כשקספר' בחופשה, הפקת הופעה חדשה בשם: "הנשמות הטהורות פינת רמלה" שרצה עד פרוץ הקורונה.
"כן, עם אסי ישראלוף ויעל פוליאקוב".

אני חייב להגיד שקצת הפתיע המופע הזה.
"מאז ש'קספר' הפסיקה להופיע בשנתיים האחרונות ולהיות מקור הפרנסה שלי, הפכתי ליזם של עצמי! היזם לענייני אורן ברזילי, וכך נולד המופע הזה".

תסביר קצת.
"זו השנה בה שיניתי סופית את התפיסה שלי. נחתה עליי ההבנה שאף אחד לא יגייס אותי. תמיד יזמתי כל מה שקרה לי בחיים, . וזה הגורל שלי כנראה. מרוב שזה פסימי זה אופטימי, אתה מבין את הקטע?".

כיצד זה קרה?
"החלטתי שאני רוצה להפיק הופעה משירי להקת 'הנשמות הטהורות' ופניתי לעשרות אנשים, אבל אף אחד לא רצה. היחידים שהסכימו היו נינט טייב שלא הייתה יכולה כי היא גרה בארצות הברית, אסי ישראלוף משלישיית 'מה קשור', ויעל פוליאקוב, שאחיה מנגן איתנו ב'קספר' כבר עשר שנים ואני מכיר כבר שנים".

למה דווקא 'הנשמות הטהורות'?
"כל הלהקה הזאת מורכבת מ'אאוטסיידרים', אבל כאלה שהניחו לבנה רצינית בחומה של הסאונד הישראלי. זו להקה שלא הצליחה בזמן אמת. הכנסנו ל'סט ליסט' של המופע גם את הרוק הרמלאי של גבי שושן, הצ'רצ'ילים וחבריהם, שגם היו חלוצים בבניית הסאונד הישראלי ויחד עם זאת גם 'אאוטסיידרים'. הם בעצם יצרו רוק מערבי עם השפעות חזקות מהמזרח. ברי סחרוף, אהוד בנאי, דודו טסה ועוד רבים וטובים חייבים הרבה לחבר'ה האלה, שיצרו סאונד רוק ישראלי ייחודי שקרוב לוודאי שלאוזניים מערביות מאירופה יישמע ערבי".

ואיך המופע הזה?
"כיף אדיר. הופענו במשך שנה עד פרוץ הקורונה. מאוד נהנינו, ולל הנגנים. היינו משנים כל הופעה את ה'סט ליסט'. המופע גם נותן לי פריבילגיה לעמוד קצת בצד, כי נמצאים איתי על הבמה אסי ישראלוף ויעל פליאקוב, וזה תענוג".

מה הלאה במפעל היזמות של אורן ברזילי?

כאשר אני ממשיך לברר עם ברזילי מה עוד הוא מתכנן מבחינה מוזיקלית, אני מגלה שפע של יוזמות מוזיקליות. כך למשל, "הזוג המוזר" עם ישראל אהרוני.

ברזילי: "אהרוני היה הבחירה הראשונה שלי ולא האמנתי שיסכים. הגעתי למסקנה שכל ההישגים הכי גדולים שלי בחיים הגיעו בדרך המקרה או , שהתגלגלתי אליהם. כמו שלנון הגאון היטיב להגדיר: 'החיים זה מה שקורה בזמן שאתה מתכנן תכניות אחרות'. הקטע המוזר הוא שגם אהרוני עצמו, בדיוק כמוני, כל מה שהשיג בחיים היה מיוזמות שלו (כולל תכנית הטלוויזיה 'המסע המופלא' עם גידי גוב). רק השנה לראשונה בחייו, בגיל 68, קרו לו דברים כתוצאה מפניות שהגיעו אליו כמו הפנייה מהתכנית 'מאסטר שף' שפנו אליו והפנייה שלי עם ההצעה ל'הזוג המוזר'".

יש לך עוד תכניות?
"ברור, יש המון. אני מתכנן בימים אלו מופע שלישי לכבוד עשור לקריירת הסולו שלי, כשהקונספט שלו שאוב מאלכס פרגסון, המנג'ר האגדי של מנצ'סטר יונייטד".

למה אתה מתכוון?
"הוא דאג לכך שבכל הרכב של מנצ'סטר יונייטד יהיו שחקני הווה, שחקנים צעירים מאוד (דור העתיד) ושחקני הווה מבוגרים יותר (מעין קלאסיקות). אז ככה אני רוצה שבכל הופעה יתארחו זמר/ת צעירים, נניח דור העתיד, מוזיקאים שכרגע בשיאם ומוזיקאים מבוגרים, אגדות מוזיקה".

איך אתה יוצר את זה?
"מאז הקורונה הביטחון העצמי שלי גדל באופן משמעותי. אני עושה דברים שמבחינתי הם בלתי ייאמן בעולם שלי ושלא האמנתי שאני יכול לעשות. אני גם 'מנצל' את העבר והקשרים שיש לי בכל זאת במוזיקה מקצת יותר מ-20 שנות פעילות, ואני פונה לאנשים מפורסמים שלכאורה אין להם קשר אליי. כך נוצרים  שני דברים: משהו מאוד מעניין ואמנותי, ומאוד קל לפרסם את זה".

הגעת עם המוזיקה למקום שרצית?
"עדיין לא. ביום שיידעו מי שר את כל הרפרטואר שלי, ארגיש שהגעתי. אני אדם מאוד אמביציוזי".

נניח מישהו כמו שלמה ארצי, מבחינת ההכרה?
"כן, לגמרי".

כיצד אתה מסביר את תופעת שלמה ארצי?
"זו תופעה שקשה להסביר, ממש בית ספר. אולי חווית הכישלון של תחילת הקריירה היא ההסבר לכך. אתה לא באמת יודע אף פעם מבחוץ מה עובר מאחורי הקלעים. לדעתי, הוא מאמין לכל תו שהוא כותב וזה עובר הלאה. הוא כנראה עדיין גם חושב בתוך תוכו כאמן שלא הצליח, וזו הדרך היחידה להישאר 'פרש'".

ומה אמורה לתת הכרה בסדר גודל של שלמה ארצי? למלא אותך?
"זו אשליה לחשוב כך. היו לי לא מעט הצלחות גדולות וגם כישלונות מהדהדים. ההצלחה לא אמורה למלא אותך – בדיוק כפי שהכישלון לא אמור לרוקן. אדם צריך להישאר יציב מבפנים. עם זאת, הצלחה זו בעצם הוקרה לעבודה והיא חשובה להמשך העבודה, לפתיחת דלתות, ולחופש. יוצר חייב הוקרה, כמו גם איש עסקים, ובעצם כמו כל אחד".

עם אילו מוזיקאים היית רוצה לשתף איתם פעולה?
"יהודה פוליקר. הוא גם 'סינגר סונג רייטר' וגם גיטריסט ענק. אסף אמדורסקי גם מעניין".

ומהדור הצעיר יותר, נניח נועה קירל?
"לא, ממש לא. נראה לך הגיוני שבן אדם בן 47 יעבוד איתה? בדיוק כמו שבשנת 1993 אנשים בני 47 לא היו עובדים איתי. היינו כמו הסטטיק ובן אל של הדור ההוא".

אם כבר הזכרת אותם, מה דעתך עליהם?
"הם עושים פופ מצוין".

בתכל'ס הכל פופ היום?
"נכון ואין לי בעיה עם זה בכלל. אני פופיסט במהותי. גם 'קספר', שרבים טועים לחשוב שזו להקת רוק (בגלל ריבוי הדיסטורשנים) היא להקה עם שירי ניצחונות פופיים. בילי אייליש, נניח, שמוגדרת אמנית פופ זה 'אנדרגראונד' ברמות פסיכיות לדעתי. יש פער עצום בין המוזיקה שאני עושה לעומת מה שאני אוהב לשמוע".

אתה הולך עדיין להופעות?
"ברור. מעולם לא עזבתי את עמדת המעריץ. לא משנה גיל האמן (בילי אייליש למשל). אני מעריץ את לאנה דל ריי, את קניה ווסט ואת לד זפלין. כשאני מעריץ, אני מעריץ גם במובן הבוגדני. כשנמאס אני זורק (מחייך)".

"ריאליטי זה כמו בירה"

 

אורן קוטע את השיחה לכמה דקות כדי לענות לשיחת טלפון דחופה, ועד שהוא חוזר אני חושב על כל נפתולי החיים שעולים מהשיחה המרתקת איתו: המעברים מהצלחה לכישלון, חווית הגירה למדינה זרה, זהות ושייכות אתנית, התמודדות עם מחלות קשות, תהילה בגיל מאוד צעיר והשלכותיה, מוזיקה כמרפא לנפש ועוד.

במעבר חד פתאום נזכרתי שלא דיברנו על השתתפותך בתכנית 'מחוברים'.
"היה בסדר".

זהו? לא נשמע משהו… הייתה לי תחושה כשצפיתי בעונה בה השתתפת שהדמות שיצאה לך שם היא של האמן המיוסר, ושזה בכלל לא אתה, אלא מין תעלול הפקה כזה.
"כן, זה התאים להם וזה בדיוק מה שהיה. מעניין ששמת לב לזה כי . הרוב לא הרגישו. הוציאו המון קטעים מצחיקים כדי לבנות איזו דמות שלא ממש קשורה אליי".

אז למה בכלל השתתפת בתכנית הזאת?
"הייתה לי מטרה ברורה שהשיגה את יעדה: להיכנס לפרונט ולהיות מוכר יותר כאמן, וכך למנף עבודה של יותר מ-20 שנה".

המטרה הושגה?
"בטח. וגם לא מעט כסף".

מה הבאסה בריאליטי?
"ריאליטי זה כמו בירה. אם היא נגמרת, אתה כבר לא שיכור יותר. אם היו עוד שבע תכניות כאלה, היה טוב יותר. אבל אז תוך שנייה הייתי יכול להפוך ל'פליט ריאליטי', ובדיוק מזה צריך להיזהר ולדעת מתי צריך לעצור. היום הייתי מסכים להשתתף רק בריאליטי מוזיקלי, אבל רק עבור מינוף הקריירה המוזיקלית שלי".

ולסיום השאלון:

אם לא היית מוזיקאי מה היית רוצה להיות?
"אולי מורה".

חברים? מהברנז'ה?
"לא. רק חברי ילדות".

בליין?
"לא בטירוף".

מה היא הצלחה בעיניך?
"צ'ק. הכרת תודה הכי גדולה שאמן יכול לקבל זה תשלום. מילים זה דבר זול, תשלום לא".

מה הדבר שאתה הכי גאה בו עד היום?".
"עקביות".

אתה נוסטלגי?
"לא".

רומנטי?
"לפרקים".

סנטימנטלי?
"לא".

מה מפחיד אותך?
"להישרף".

מה הדבר הכי מושך באשה?
"כימיה. גופנית. אישיותית".

מה זו חברות בעיניך?
"משהו שמחזיק מעמד".

אדם שהכי היית רוצה לפגוש?
"צ'רצ'יל וקניה ווסט. שני אנשים שכנגד כל הסיכויים היה להם בטחון ברמה פסיכית בלי כל קשר למה שקרה בפועל. רמת הבטחון והויז'ן שלהם לא היה קשור למציאות".

אלבום ראשון שקנית?
"ברוס ספרינגסטין – נולד בארה"ב".

אלבום לאי בודד?
"לאנה דל ריי".

מאכל?
"שיפודים".

ספר?
"התפסן בשדה השיפון"

סרט?
"החבר'ה הטובים. אוהב סרטי מאפיה".

במאי?
"סקורסיזי".

סדרה?
"נרקוס".

מוזיקאי?
"לאנה דל ריי".

תקופה שהיית רוצה לחיות בה?
"עוד כמה שנים".

בילוי מועדף?
"שיפודים".

רגע משמעותי בחיים?
"הרגע בו הבנתי שאני יכול לכתוב שירים".

החיים הם…?
"ספר זכרונות, תלוי מה אתה כותב בו".