אין להקה בארץ שראיתי יותר פעמים בהופעה ממשינה. מגיל 18 ועד היום, 40 שנה של אהבה.

לפחות 25 הופעות, בכל מיני תקופות, במקומות שונים, עם גרסאות שונות של עצמי. זו כבר מזמן לא רק מוזיקה. זו מערכת יחסים שלא נגמרת.
כל אלבום שלהם הוא תחנה בחיים שלי. פס קול של גיל ותקופה.

הראשון (הקופים) – "רכבת לילה לקהיר", "אבל אין", "אנה". מסיבות בחדר האוכל בקיבוץ נערן בשל”ת הראשון. בירה חצי חמימה, שמחה שלמה.

השני (הקקטוס) – "שלח לי מלאך", "מדברים עלייך", "אנחנו שניים". אלבום מלנכולי ויפהפה. תקופת ההיאחזות בבקעת הירדן. היינו שומעים אותו בלופים בלי סוף.

השלישי (הבית ברחוב רש”י) – "כל יום אני בולש", "פולארויד", "אהובתי". פסקול השל”ת האמצעי שלי, תקופה של חופש ובלבול מתוק.

"העמותה לחקר התמותה" – "בואי וניפול", "אחכה לך בשדות". יצירת מופת ביטלסית שמרגישה כמו חיבוק מוזיקלי. יצא בדיוק כשחזרתי לארץ אחרי שנה בסן פרנסיסקו.

"מפלצות התהילה” – "אהבת אותי", "בנות הים", "איזה איש". שילוב מושלם של פיקסיז ונירוונה. אין הופעה שלא נפתחת עם "את באה לבקר" ונסגרת עם "אין מקום אחר", שיר שמרסק לי את הלב כל פעם מחדש.
“שיא הרגש" – "נגעה בשמיים", "דני", "גברת שרה השכנה" – דילן גרסת תל אביב. תקופת האוניברסיטה, דירות שותפים ומלא דרינקים ליליים ב'כלב המעשן'.

"להתראות נעורים שלום אהבה" – "להתראות נעורים שלום אהבה", "את לא כמו כולם", "תחזור תחזור". אלבום פרידה של הלהקה מעצמה, ושל כולנו מהנעורים.

ואז הם חזרו. "משהו קטן וטוב", "אולי עכשיו", "רומנטיקה עתידנית", "יהלומים בשמיים". כבר לא בהכרח במצעדי הפזמונים, אבל תמיד עם לב וחיפוש.

מה אני הכי אוהב במשינה?
את הגיוון, את החופש להמציא את עצמם כל פעם מחדש ואת יובל בנאי, סולן כריזמטי נדיר.
40 שנה אחרי ההופעה הראשונה שלי, עמדתי על טריבונת הבטון והם סגרו את ההופעה כרגיל עם "אין מקום אחר" ואז הבנתי, זו לא רק נוסטלגיה. זו אהבה שלא נגמרת, רק מתבגרת איתי.