פול מקרטני – McCartney II

התקליט החמישי שקניתי בחיי, בכיתה ז', היה אלבום הסולו השני של הגדול מכולם, שנקרא בפשטות McCartney II.

בכנות, לא שמעתי אותו במלואו מאז הימים ההם. לכן זה ממש מרגש לשלוף אותו מהעטיפה ולהאזין לו שוב אחרי עשרות שנים. זה כמעט כמו להאזין לאלבום חדש.

התחושה הזאת אפילו מתעצמת כשזה קורה שנה אחרי שיצא McCartney III, שיצא בימי הקורונה על ויניל ואני חורש עליו בלי סוף.

הקונספט של McCartney I, II, III, למי שלא מכיר, הוא די מיוחד.
מדובר בשלושה אלבומים שיצאו בהפרש של יותר מחמישים שנה ביניהם והמשותף לשלושתם הוא שמקרטני יצר אותם לגמרי לבד.

בלי מפיק, בלי נגנים. בשלושתם הוא מנגן בכל הכלים, אחראי על העיבודים וגם על ההפקה.

McCartney יצא ב־17 באפריל 1970, שבוע אחרי ההכרזה הרשמית על פרישתו מה-The Beatles (תאריך שנחשב גם ליום פירוק הלהקה). מעבר לזה, אני מניח שהוא גם חשב עליי קצת, ותזמן את יציאתו בדיוק ליום הולדתי שנחגג שלוש שנים קודם, ב-17.4.1967.

המבקרים קטלו אז את האלבום בגלל ההפקה הביתית, שנתפסה בעיניהם דלה וחפיפניקית.
אבל עם השנים דורות של להקות. במיוחד מהעולם האלטרנטיבי, מצאו בו השראה להפקה ביתית דלת תקציב ואמצעים.

מבחינת להיטים היה שם בעצם אחד גדול: Maybe I’m Amazed, בעיניי אחד השירים היפים והמרגשים שלו. וגם Junk, שלא היה להיט גדול אבל הוא שיר קטן וקסום.

בדומה לאלבום הראשון, גם McCartney II, שיצא עשור מאוחר יותר, הוקלט בהפקה ביתית  וגם בו מקרטני מנגן על כל הכלים ואחראי על העיבודים וההפקה.

מעבר ל-Coming Up החמוד, שמצליח ליישר קו עם הדיסקו של התקופה, אין בו להיטים גדולים. אולי Waterfalls, שיר נפלא שלבדו כבר שווה בעיניי את כל התקליט.

לפני כמה שנים, במהלך הסגר של הקורונה, מקרטני ניצל את ההסתגרות הכפויה והוציא את
McCartney III, אלבום נהדר, שלטעמי הוא הטוב ביותר בטרילוגיה הזאת.

אבל זה כבר לפוסט אחר. ❤️