התקליט החמישי שקניתי בחיי בכיתה ז׳, היה אלבום הסולו השני של הגדול מכולם שנקרא בפשטות מקרטני 2.
בכנות, לא שמעתי אותו במלואו מאז הימים ההם וזה ממש מרגש לשלוף אותו מהעטיפה ולהאזין לו שוב אחרי עשרות שנים (מסקרן כמו להאזין לאלבום חדש), במיוחד כשזה קורה שנה לאחר יציאת מקרטני 3, שיצא בימי הקורונה בוויניל ואני חורש עליו בלי סוף.
הקונספט של מקרטני 1, 2, 3, למי שלא בקיא בפרטים, הוא שמדובר בשלושה אלבומים שיצאו בהפרש של 51 שנה ביו מקרטני 1 למקרטני 3, כשהמשותף לשלושתם הוא שמקרטני יצר אותם לבד לחלוטין ללא מפיק ונגנים. בשלושתם הוא ניגן בכל הכלים וגם אחראי על העיבוד וההפקה.
מקרטני 1 יצא ב-17.4.1970, שבוע אחרי ההכרזה הרשמית על פרישתו מהביטלס (שלמעשה גם נחשב יום הפירוק הרשמי של הביטלס ומעבר לזה הוא כנראה חשב גם עליי ותיזמן את יציאתו בתאריך יום הולדתי שחל שלוש שנים קודם ב-17.4.1967).
המבקרים קטלו אותו על ההפקה הביתית שנתפסה בעיניהם כדלה וחפיפניקית, אך עם השנים דורות של להקןת, במיוחד להקות מהתחום האלטרנטיבי, מצאו באלבום השראה להפקה ביתית דלת תקציב ואמצעים. מבחינת להיטים היה במקרטני 1 רק להיט אחד, Maybe I’m amazed, בעיניי אחד השירים היותר יפים מרגשים שלו ו-junk שלא היה להיט גדול אבל שיר קסום.
בדומה למקרטני 1, גם מקרטני 2 שיצא עשור מאוחר יותר, ב-1980, נעשה בהפקה ביתית ומקרטני מנגן גם בו על כל הכלים ואחראי על העיבודים וההפקה. מעבר ל- Coming up החמוד שמנסה ליישר קו בהצלחה לא מבוטלת עם הדיסקו של התקופה, אין בו להיטים מוכרים, אולי waterfalls, שיר נפלא שרק הוא לבדו כבר שווה בעיניי את כל התקליט.
לפני שנתיים, ניצל מקרטני את ההסתגרות הכפוייה של הקורונה והוציא את מקרטני 3, אלבום נהדר, לטעמי הטוב ביותר מהטרילוגיה הזו, אבל זה כבר לפוסט אחר ❤️