פעם, לא כזה מזמן, עד גיל 40 בערך, התעסקתי בלי סוף ב'אישיו' שנקרא 'חברים', באופן כמעט אובססיבי עד כדי כך שהגדרתי את עצמי דרך החברים וסוג החברים שהיו לי. אם יש לי חבר מגניב, הכי Cool בחבר'ה, בכיתה או בתנועה, מה זה אומר עליי? ברור שאני גם Cool וכו וכו'.

זה משהו שהתקבע אצלי כנראה בגיל מאוד קטן, הצורך הבלתי פוסק הזה בחברים. הצורך שייראו אותי, מעין מראה (שלא היתה בנמצא בבית) שדרכה אוכל לראות יותר בבהירות את עצמי.

אולי העובדה שהייתי בן זקונים ל-2 אחים גדולים בהפרש ניכר שמאוד מחוברים ביניהם ושונים ממני, אולי חוסר בטחון ובעיקר חוסר חיבור לעצמי, יצרו מצב שהרגשתי כל הזמן צורך בלתי פוסק בחברים. ממש עבדתי בזה. ואכן יצרתי הרבה חברים בילדותי ובעיקר בתיכון. הבית היה מעין תחנת רכבת.
לצד כל אלה, היה לי תמיד גם צורך מאוד חזק להיות לבד עם עצמי שמתוקף הנסיבות פחות נתתי לו מקום כי היה לי איזה אימג' בראש, לא בהכרח נכון לי, של חיים מגניבים מלאים חברים ברקע כל הזמן.

התפיסה שלי בעניין החלה להשתנות בשנות השלושים שלי. שילוב של אכזבה קשה מכמה חברים שהחזקתי מהם שנים חברים מאוד קרובים, נישואיי בגיל 35 ועבודת מודעות עצמית אינטנסיבית (קריאת ספרי הדרכה, סדנאות העצמה וקואצ'ינג) ששינו לי מקצה לקצה את התפיסה וחוללו מהפך אמיתי (ומאוד חיובי) בעניין הזה בחיי שהביא אותי למסקנות הבאות שרק מתחזקות יותר ויותר מאז:

1. בראש וראשונה, לפני הכל אני חבר הכי טוב שלי. ככל שאהיה חבר טוב יותר של עצמי, הצורך האובססיבי בחברים יפחת. זה לא אומר שלא יהיו חברויות. בהחלט יהיו אבל ממקום בריא, נקרא לזה בונוס כייפי ולא צורך כפייתי.
2. חברות לא נמדדת בכמות ו/או במספר, אלא באיכות. עדיף חבר אמת אחד מעשרים סתמיים. דודה שלי חנה ז"ל תמיד היתה אומרת לי שבפילוסופיה הסינית אומרים:
"אם היה לך בחיים חבר אמת אחד, אתה אדם עשיר ואם היו לך שניים או יותר, אתה מליונר". אז בהחלט חוויתי לפחות 2 חברויות נפש אמיתיות (ואף יותר) ומרגיש בר מזל בעניין הזה.
3. לא צריך להגדיר מהו חבר. חברות זו עניין של רגש, לא של הגדרה. יש לי חברים שאני יכול בקושי לראות ועדיין להרגיש את החברות כי יש אכפתיות הדדית ואהבה.
4. שחררתי עם השנים גם את הציפיות. כפי שאחי אמר לי פעם: "החיים מתחילים כשנגמרות הציפיות", בדיוק כך לגביי חברות. חברות מתחילה כשנגמרות הציפיות וגיליתי שכשאתה בא נקי ונטול ציפיות ושיפוטיות קורים ניסים.
5. יש כל מיני סוגים של חברויות. יש חברים לשיחות נפש מלב אל לב, יש חברים לצפייה משותפת במשחקי כדורגל, יש חברים להופעות וכו'. זה לא עניין אחיד לפי איזה ספר חוקים והגדרות.
6. חברות לא נמדדת במשך שלה. יש חברויות שנועדו להימשך יומיים ויש שנועדו לעשרים שנה או יותר. לא כל חברות היא לכל החיים וזה בסדר גמור. מישהו פעם אמר לי משפט מאוד חכם בעניין הזה:
"כמו שחולצה שאהבת בגיל 14 לא תתאים לך קרוב לוודאי בגיל 47, כך בדיוק עם חברים. יכול להיות גם מצב שכן, אבל זה די נדיר מסתבר אצל רוב האנשים.
7. נולד בשנים האחרונות מושג חדש שנקרא 'חבריי פייסבוק'. יש אנשים שמזלזלים בזה כאילו מדובר בחברי פייק. אני ממש לא. לטעמי מדובר בסוג מסויים של חברות אמיתית לגמריי. יש לי חבריי פייסבוק שלא פגשתי מעולם פיזית ועדיין יש לי תחושה של הכרות אמיתית איתם וכמובן הרבה רגש. על חלקם אני יודע מה עובר ברמה היומיומית יותר מחלק גדול מחבריי שמחוץ לפייסבוק.
8. יש לי היום לשמחתי גם חברות נשים. ממקום מאוד נקי, נטול הנחות וקיבעונות שאני שומע לא פעם סביבי ("לא יכולה להיות חברות אמת בין גבר לאשה"). יש לנשים איכויות, עומק והקשבה שלצערי יש למעט מאוד גברים, אז למה לוותר על זה? (כל על עוד שומרים על גבולות מוגדרים כמובן).
9. כדאי מאוד שבן/בת הזוג יהיו החברים הכי טובים שלנו, כי איתם חווים את היום יום האמיתי על הקשיים, המהמורות, העליות והירידות. הם השותפים האמיתיים למסע החיים הלא תמיד פשוט הזה.
לפני זמן מה נסעתי לתל אביב לפגישת הדרכה עם לקוח על אתר חדש. אחרי הפגישה הלכתי לאכול ב'קוסם' ואז לסיבוב תקליטים.ל כך נהניתי בחברת עצמי והרגשתי באמת את המשפט האלמותי 'חופשי זה, חופשי זה לגמריי לבד', ולבד זה לגמריי לא בודד ❤️