הגעתי לסן פרנסיסקו באוקטובר 1990 נדמה לי, שבועיים אחרי רעידת האדמה הגדולה שהיתה שם ומס' חודשים אחרי השחרור שלי מהצבא.
ילד בן 21 שלא מבין כלום מהחיים שלו. בהתחלה גרתי אצל אחי יובל עד שאחרי חודשיים וחצי הוא החליט לטוס לטיול ארוך למזרח הרחוק עם מריאן אשתו ושכרתי חדר כשותף עם ידידה שלהם בדירה בריוב סקוט בסן פרנסיסקו. למחייתי עבדתי כפועל בניין מן המניין בפרוייקטים של אחי.
לשותפה קראו מלנה, אמנית צ'כית שברחה מצ'כיה לפני הגלסנוסט והשתקעה בארה"ב. איתנו בדירה התגוררו שבעה חתולים. היא היתה משוגעת על חתולים ובכלל היתה טיפוס לא סטנדרטי, כאילו יצאה מספר של מילן קונדרה. למחייתה עבדה בציור של סוסי עץ של קרוסלות בלונה פארק.
העבודה כפועל בניין היתה קשה מנשוא, ימים שלמים עם קונגו בפירוק יציקות בטון מפלצתיות, עד שהייתי חוזר כשהידיים כמעט משותקות ממאמץ ומלנה, היחידה שהכרתי בחיי שם באותה נקודת זמן, הצילה אותי. גם מהבדידות וגם מכאבי הידיים המשתקים כשהיתה מכינה לי קומפרסים חמים. היא היתה מבוגרת ממני בעשרים שנה ולמרות פער הגילים הגדול נראה לי שהייתי קצת דלוק עליה אבל לא קרה כלום בינינו. היה מעניין אותי מאוד לראות אותה היום, לראות מה קרה עם החיים שלה. אז הייתי בן 22 והיא בת 42 חשבתי שהיא ממש מבוגרת!
זו היתה שונה מכוננת בחיים שלי. מהחברותא של הצבא והנח"ל, נזרקתי לעיר שאני לא מכיר ופתאום לראשונה בחיי צריך לשלם חשבונות, לעבוד בצורה סדירה והכל בארץ זרה, בלי חברים, בלי העברית, זה היה לא פשוט בכלל, אבל מחשל. בסוף הגעגועים גמרו אותי וחזרתי לארץ כעבור שנה לארץ להתחיל את חיי הבוגרים.
"פתאום אני רוצה הביתה חזרה אל הביצה
לשבת בכסית ולצחוק עם משה ועם חצקל
תן לי חתיכת תבור תן לי חתיכת כנרת
אני אוהב להתאהב בארץ ישראל קטנה
חמה ונהדרת".
אריק איינשטיין.
