איזו תחושה מטורפת זו לסיים כתיבת ספר שיושב לי בראש כבר 28 שנה.

הספקתי אפילו להקריא לאבא שלי ז"ל חלקים מהספר על מיטת חוליו. והנה, בדיוק בשבוע שבו כמעט סיימתי את הכתיבה, גיליתי עליו משהו שמעולם לא ידעתי: מעבר לכך שהיה כלכלן מבריק ובעל שם עולמי בכלכלת תחבורה, הוא היה גם המייסד והעורך הראשי של העיתון של קיבוץ הראל (שהיה בין מייסדיו ומנהיגיו הבולטים) ובשנותיו שם כתב אינספור כתבות. הוא לא סיפר על זה אף פעם. בקרוב אקבל לידיי את הטקסטים ההם לראשונה. מרגש לחשוב שבאיזשהו אופן, חוט בלתי נראה של מילים וכתיבה מקשר בינינו, גם אם לא דיברנו על זה.

נתן שחם קרא את הדראפט הראשון לפני כמעט שלושה עשורים, אהב את הכיוון ועודד אותי להמשיך.

עלילת הספר עברה אינספור דיונים עם חברי היקר לי כאח, רפי כהן ז"ל. גם במפגש האחרון שלנו לפני תשע שנים בהוספיס ביפו, ימים ספורים לפני מותו, עוד שאל אותי בקול חצי צוחק חצי נוזף:
"התקדמת עם הספר, יא גמד? אני מכיר אותך, אתה עצלן. בטח לא עשית כלום. דיא באלאק אתה לא מסיים אותו."

עברתי סדנת כתיבה אצל אשכול נבו ואורית גידלי, ארבעה מפגשי קונספט עם דנה אולמרט שעזרו לי לזקק את הדמויות והאמירה, שיחת ייעוץ אחת עם מעיין רוגל (המפצחת) וגם סדנת כתיבה "לחדד ת'מקלדת" של יובל אברמוביץ', שתרמה רבות לתפיסת הכתיבה שלי בעידן הנוכחי (כולל גם ברשתות החברתיות).

ערכתי חלקים גדולים של הטקסט יחד עם מאירה ברנע גולדברג (שהכרתי כמרצה אורחת בבסדנת הכתיבה של יובל אברמוביץ'), שהאמינה בספר והעניקה לי המון ביטחון. גם כשדרכינו נפרדו בגלל הלו"ז העמוס שלה, המילים החמות והאמונה שלה נשארו איתי.

גם עליזה ציגלר, עורכת ומו"לית יקרה, ועורכת ראשית של ידיעות ספרים בעברה, שזכיתי לבנות לה אתר לפני שנתיים, נתנה לי פוש ועידוד משמעותי להמשיך עם הכתיבה אחרי שקראה את הפרק הראשון.

הדס גלבוע לין, מאמנת אישית יקרה, ליוותה אותי בעידוד ובקריאות משותפות ברגעים שבהם קצת איבדתי אמונה.

עם אמיר שוורץ, חבר יקר ועורך בכיר וכתב מחונן ב"ידיעות אחרונות" שהכרתי בשנים האחרונות, ניהלתי לא מעט שיחות עומק על קריאה ובעיקר על עריכה וכתיבה. השיחות איתו תרמו ועדיין תורמות לי רבות לתפיסת הכתיבה והעריכה הן ברמה הקונספטואלית והן ברמה הטכנית.

ואז, אחרי עוד שנתיים שבהן הספר שכב במגירה, הופיעה בחיי כמו כוכב שביט ורד מוסינזון, שאת ספרה "דברים שצריכים לעבור" הערצתי בנעוריי. בכישרון, עדינות ונחישות היא הצליחה לאסוף את כל החוטים הפזורים וללוות אותי באמונה ובחברות וכמובן בעריכה מופתית עד לסיום הכתיבה הנוכחי.

זה היה חלום חיי: לכתוב לפחות ספר אחד שאני בעצמי אחשוב שהוא מעולה ומעניין.
מצחיק לחשוב שבנעוריי אמרו לי לא פעם שבטח אהיה סופר כשאגדל. אז לא נהייתי "סופר", אבל כתבתי ספר אחד שאני שלם איתו, אוהב אותו, וגאה בו מאוד ובלי קשר, יש לי כבר רעיונות לעוד שני ספרים.

תודה מכל הלב לכל האנשים היקרים והמוכשרים שליוו אותי בל מיני תחנות במסע הארוך הזה.
תודה גם לכל הסופרים והסופרות הרבים שהשפיעו על חיי והפכו אותם הרבה יותר מעניינים ויפים. במיוחד רומן גארי שספרו "חרדתו של המלך סלומון" תחת השם אמיל אז'אר , השפיע עליי עמוקות, דויד גרוסמן, הרוקי מורקאמי, מאיר שלו, פרננדו פסואה, יהונתן גפן, גבריאל גארסיה מארקס ועוד רבים וטובים.

מקווה שבזמן הקרוב הספר יהיה לא רק שלי, אלא גם שלכם ❤️