לפעמים שיחה אחת יכולה להזכיר לך מי אתה.

כבר כתבתי פה כמה פעמים שאני עובר שנה לא פשוטה, מהמורכבות שידעתי מזה שנים בכל הרמות. אישית, משפחתית, מקצועית וגם ארצית.

השבוע כתבתי פוסט שהדהד את התחושות האלה, ורוני (שם בדוי), מישהי שאני מכיר מהעבר הרחוק, היתה פעם בת זוג של חבר טוב שלי, כתבה לי שתשמח לדבר איתי.

אנחנו לא באמת בקשר שוטף. בעיקר עוקבים הדדית בפייסבוק ונפגשים כמו שאומרים בחתונות והלוויות. הייתה לי תחושה שהתבררה כנכונה, שהיא קלטה איזה תדר בפוסט ורצתה לעודד. מחווה יפה ומרגשת.

למרות שלא דיברנו המון זמן, מהר מאוד נכנסנו לשיחת נפש ארוכה, עמוקה, מרתקת ובעיקר מאוד נעימה ומעודדת.

על מה לא דיברנו?
הורים. אהבה. זוגיות. פרידות. ילדים. המצב במדינה. רוח הזמן והעידן.
על ביבי לא דיברנו, נשבע. סוג של הישג.

בסוף השיחה היא אמרה לי:
"נכון, לא דיברנו המון זמן, בטח לא שיחת עומק כזאת, אבל אני חייבת להגיד לך שמעולם לא שמעתי אותך כל כך נוכח, חזק, עצמאי, אסוף וממוקד. כל הכבוד. ממש שמחתי לשמוע אותך ככה".
פייר? התרגשתי. גם מהמחווה וגם מהדיאגנוזה.
(ומדובר במישהי מתחום הטיפול. תותחית אמיתית בתחום הנפש).

מדהים לראות איך לפעמים שיחה אחת טובה עם אדם שלא דיברת איתו שנים יכולה להזכיר לך מי אתה.

צילום: מלי ארוטסטי