באתי לבקר לראשונה בבית של אמא. קשה לתאר את התחושה של להיכנס לבד לבית ילדותי בפעם הראשונה מאז שאמא איננה.

אחרי הההלם הראשוני יצאתי להירגע בהליכה בשכונה, ופתאום נגלו לי שוב כל המקומות שהיו נוף ילדותי: הגן העגול שמתחת לבית שלנו בו ביליתי שנתיים (כיום בית כנסת של ש״ס), בית הספר היסודי שפרינצק, המרכז השכונתי שבו קניתי את התקליטים הראשונים (גזוז, ביטלס, סופרטרמפ, אריאל זילבר) והגינה שבה אמרתי ליעל לראשונה: “רוצה להיות חברה שלי?”.

הכול הציף בבת אחת ופתאום מצאתי את עצמי עומד שם באמצע הגינה מוצף דמעות.