זה היה בחורף 92, אחד החורפים הכי גשומים שאני זוכר. הכרתי מישהי בשיעור פילוסופיה יהודית על ברוך שפינוזה. קראו לה שירי. התאהבנו בשנייה. אני זוכר אותנו מתחבקים ומתנשקים בתשוקה על הרצפה המצוירת ברחוב ברטינורה בתל אביב, כאילו כל העיר עצרה בשבילנו.

ואז חטפתי שפעת קשה, אולי הקשה ביותר שחוויתי. שירי החליטה שהתרופה הנכונה היא מרק עוף, והייתה מגיעה אליי ערב ערב עם קופסה מלאה מרק עשיר וריחני. היינו יושבים מול תנור סלילים חלוד, אותו אחד שליווה אותי עוד מכיתה ד’, ומדברים שעות.

אחרי חודשיים החלו לצוף חילוקי דעות, הפערים בינינו גדלו, המריבות הכבידו, ולבסוף נפרדנו בתחילת האבייב, בדיוק ביום הולדתי ה-26.

במקפיא נשארו כמה קופסאות של מרק עוף. איכשהו הן עברו איתי שבע דירות שונות בתל אביב במהלך העשור שאחרי הפרידה, כמו זיכרון קפוא שסירב להפשיר.

כשעברתי סוף סוף לדירה הקבועה ברמת גן, התקשרתי לאחי השף ושאלתי אם לדעתו המרק עדיין ראוי למאכל.

״תגיד לי, השתגעת? זרוק את זה מיד לפח״.