כשאני מתבונן על חיי הבוגרים – כמעט ארבעים שנה אחורה, אני מתמלא התפעלות על הדרך שעברתי. בשנים האחרונות אני חש שעליתי עוד מדרגה משמעותית מאוד בעבודת המודעות וההתפתחות האישית שלי.

אני מדבר על שתי תכונות מהותיות: היכולת להקשיב גם לאחרים וגם לעצמי, והיכולת לשהות בקבלה ובלי פאניקה גם בתוך כאב ומצבים מאתגרים. למצוא את הכוח, הנחמה, העוצמה והחברות קודם כל בתוכי וזו, מבחינתי, קפיצת מדרגה אדירה כאדם.

פעם זה היה שונה לגמרי.

כל קושי קטן היה שולח אותי לשני מצבים מקבילים:
מצד אחד היפרוונטילציה של עשייה אינסופית (ממחוזות ה״דואינג”), ומצד שני תלות רגשית בסובבים אותי (הורים, אחים, בני זוג, חברים ועוד). העיקר לא להרגיש כאב.

היום אני נגמל בהדרגה משני הדפוסים. לא פוחד יותר להרגיש כאב. מרשה לעצמי לשהות בו. להתבונן לו בעיניים, מבלי לברוח.

כמו רבים אחרים, גם אני עברתי שנה מורכבת.
הצקות בריאותיות של גיל – גב ועיניים (טפו טפו, הכל בסדר), גיוס של הבנות, ענייני פרנסה, אמא שהולכת ומאבדת אחיזה, זוגיות ארוכת שנים שמשתנה, המצב בארץ, ועוד.
ובתוך כל זה אני מרגיש. ולפעמים, עצם זה שאני מרשה לעצמי להרגיש, זו כבר נחמה. זו כבר עוצמה.

ודבר נוסף שלמדתי זה להקשיב באמת.
לא רק לשמוע, לא רק לחכות לתורי לדבר, אלא לצאת לרגע מעצמי, ולהיות נוכח בסיפור של האחר.
בסיפור של בנותיי, שעוברות את גיל ההתבגרות והשירות הצבאי.
בסיפור של אמי, שהולכת ומאבדת עצמאות.
בסיפור של אשתי, שגם היא חווה שינויים, בגוף, בגיל, ובזוגיות שלנו.
בסיפורים של חברים, שחיים בטרדות ובחוסר ודאות מול המצב במדינה, מול העתיד.
לשהות איתם, להרגיש איתם.
להיות איתם, בלי לפתור, בלי למהר. פשוט להקשיב.
כי בסופו של דבר, כולנו רוצים את אותו דבר. שמישהו יראה אותנו באמת, שישמע, שירגיש איתנו. וכשאנחנו לומדים לעשות את זה גם לעצמנו וגם לאחרים, משהו בלב נרגע. מתרחב. נרפא.

צילום: מלי ארואסטי