אתמול בכמידי שבת בקרתי עם רומי, ליה והילית אצל אמא שלי. היא כבר כמעט בת 92 אבל היה לה חשוב להזכיר בפעם המליון לבנות שהייתי ילד מאוד חמוד.
בנסיעה חזרתה הביתה רצו לי בראש כל מיני תמונות מטיולי ילדות משפחתיים לאילת, סיני, הכינרת ועוד. לזכותם של הוריי ייאמר שטיילנו המון בילדות בכל הארץ.
חשבתי על זה שנניח מגיל 3 ועד גיל 13, עשר שנים של ילדות, 3,650 ימים (!), ובסוף כל הטררם הזה מתמצה בכמה תמונות סטילס ששרדו בראש ובאלבומים.
רגעים בודדים ששרדו את מכבש השכחה: היום הראשון בכיתה א׳, חלוקת אלפוני, הטיול השנתי הראשון עם הכיתה, הפעם הראשונה שקניתי תקליט, או הסרט הראשון שראיתי בקולנוע עם חברים, נדמה לי שזה היה מלחמת הכוכבים, גריז או אולי הלהקה. אבל ימים שלמים, שבועות וחודשים שהתנהלו בהם מיליון ואחד דברים, נעלמו כאילו לא היו. התאדו.
זה מטורף כשחושבים על זה. לאן נעלם כל שאר המידע? האם הוא נשמר איפשהו בגוף, בריח, בתחושה? או שפשוט נמחק? וזה לא רק הילדות. זה בדיוק כך גם עם תקופות אחרות בחיים, נעורים, צבא, שנות העשרים. כולן עוברות את אותו תהליך דחיסה.
הילדים של היום מצולמים ומתועדים בלי סוף. לפעמים אני ממש מקנא בהם על זה. הלוואי שיכולתי להיכנס לתיקייה במחשב ולמצוא שם עשרות סרטונים מכל שלב בחיים שלי, לראות איך דיברתי, איך נראיתי, איל הבטתי בעולם? איך נשמע הצחוק שלי.
מצד שני, אולי גם הזיכרון עצמו משתנה. לפעמים נדמה לנו שאנחנו זוכרים משהו, אבל בעצם אנחנו זוכרים את התמונה שתיעדה את הרגע. הזיכרון האמיתי מתערבב עם מה שראינו אחרי באלבומים. אז אין לדעת מה אנחנו באמת זוכרים? האם זה הזיכרון עצמו או התיעוד שלו?
