חום אימים. חולצת הדיאולן המכופתרת מגרדת בטירוף עם הזיעה. יושבים על טריבונות הבטון, צפופים כמו סרדינים, לא יכול להוריד את התיק. ממול אמא מנופפת בחיוך, מנסה לעודד.

לא יודע למה דווקא היום, אולי כי הבית שקט מדי, אולי כי אני מתגעגע יותר מהרגיל, פתאום קפצו לי בראש רגעים קטנים איתה, תמונות שנחרטו. כל רגע כזה הוא אבן קטנה בדרך הארוכה של האהבה שלנו,

אמא אהובה. יש בעולם שלי צמד מילים, שאף אחד לא הוגה כמוך: "היי אלדדי". האופן הרך והאוהב שבו את הוגה את שתי המילים הללו כשאני מתקשר, זה עולם שלם בשבילי. מחסה, נחמה, בית.

אבא: ימים ספורים לפני מותו מסרטן המוח. אחרי שבועות ארוכים שבהם שכב במיטה, אסף את שארית כוחותיו כדי ללוות את אמא ליציאה האחרונה שלו מהבית, מסיבת הפרישה לפנסיה.

באופן כמעט סימבולי להחריד, מות אמא שלי, מעבר לפרידה והכאב העצום שנלווה אליו, התרחש בדיוק כשאני עומד בצומת מטלטלת של חיי. צומת שבה אני בוחן מחדש את כל מרכיבי הפאזל של חיי.