לא יודע למה דווקא היום, אולי כי הבית שקט מדי, אולי כי אני מתגעגע יותר מהרגיל, פתאום קפצו לי בראש רגעים קטנים איתה, תמונות שנחרטו.

1. מנופפת לי בהתלהבות מכל הלב מול מגרש המסדרים ביום הראשון בכיתה א׳.
2. מגיעה עם אבא לבקר אותי בקורס מד״צים בכיתה י' ביער חורשים, ואני, בכנות, קצת מתבייש מההורים ליד החבר׳ה.
3. ריב מטורף לפני הבר מצווה שלי על מה אלבש. היום זה אפילו קצת מצחיק.
4. מגיעה מחולון לביתנו ברמת גן יום יום כדי להסיע הילית לבדיקות שמירת הריון בחודש האחרון שלפני הלידה, עם דאגה ואכפתיות שאי אפשר לתאר.
5. "אלדדי, לעשות לך פלטת סלטים וגבינות?", שואלת ערב אחד כשחזרתי עייף ושבוז מהבסיס.
6. יושבת לידי שעות אחרי ניתוח קשוח בגיל 25, מלטפת את הראש ודואגת לכל נשימה.
7. אינספור ביקורים אצלה בשבתות בעשרים השנה האחרונות עם הילית, רומי וליה,
8. "דדי, אני צריכה לבקש ממך סליחה. לא האמנתי בך מספיק, לא שיערתי שתגיע לאן שהגעת.", וידוי ליד שולחן האוכל ביום הולדתה ה-90.
9. מחייכת מאחוריי קורנת מהתרגשות מתחת לחופה בחתונה עם הילית.
10. מחבקת אותי בשארית כוחותיה באחד הביקורים האחרונים, כאילו ידעה שזה הפעם האחרונה והיתה עצובה בשבילי.

כל רגע כזה הוא אבן קטנה בדרך הארוכה של האהבה שלנו, אהבה בין אם לבן. אולי לא תמיד ידענו איך לומר את זה אחד לשנייה, אבל עכשיו אני מבין שהיא תמיד ידעה לבטא את זה בדרכה גם אם לא תמיד במילים.
צילום: עדי אלון. אמא קורנת במסיבת יום הולדת 52 שלי לפני שש שנים.