במהלך חיפוש שגרתי במחשב קפצה לי פתאום תמונה של אמא, כזו שאני כמעט בטוח שמעולם לא ראיתי. תמונה אחת קטנה שפתחה שער לפיסת חיים שלמה, גדולה בהרבה מהתמונה כשלעצמה.
נזכרתי שזו הייתה "התמונה" הקבועה כשאמא הייתה חוזרת מהעבודה, סביב 15:30, 16:00. היא עבדה במשרה מלאה כמזכירה הבכירה בבית הספר לאחיות וולפסון בתקופה שבה מעט נשים עבדו, ובטח לא במשרה מלאה.

לפני שהחלה את "משמרת הערב" בבית, בישולים, כביסות, סידורים ואינסוף מטלות של בית ומשפחה, רק אלוהים יודע מאיפה היו לה הכוחות, היא לקחה לעצמה חצי שעה של נשימה. רגע קצר עם העיתון של היום, כוס תה, שקט.

ואני, ילד שלא מבין ולא צריך להבין עייפות של מבוגרים, תבעתי את תשומת הלב שלי. ואמא, לפעמים באפיסת כוחות, הייתה מביטה בי ואומרת בחצי חיוך מותש:
"דדי…רק בבקשה אל תתחיל עם הפילוסופיות".