באופן כמעט סימבולי להחריד, מות אמא שלי, מעבר לפרידה והכאב העצום שנלווה אליו, התרחש בדיוק כשאני עומד בצומת מטלטלת של חיי.

צומת שבה אני בוחן מחדש את כל מרכיבי הפאזל שמרכיבים את עולמי: ארץ. משפחה. זוגיות. מקצוע. פרנסה. חברים. תחביבים.

כבני אדם, ולי במיוחד יש רצון עז להיצמד למוכר ולידוע, למה שמעניק תחושת ביטחון, מדומה ככל שתהיה. שינויים תמיד מפחידים, והם הולכים ונעשים מאיימים יותר ככל שמתבגרים.
הנטייה הטבעית שלי ברגעים כאלה היא לא להחליט, כלומר, לא לעשות דבר. להמשיך עם התמהיל המוכר והבטוח, על כל יתרונותיו וחסרונותיו. אבל גם להחלטה כזו יש מחירים.
לעומת זאת, כשמצליחים לצאת מהפחד ומאזור הנוחות, קורים בד״כ דברים מופלאים.

זה כבר קרה לי לפני 28 שנה, כשהייתי בן 30, אז זה היה סמוך מאוד למותו של אבי ז״ל. גם אז עמדתי בצומת דומה, ובחרתי לשנות הכול: מקצוע, מקום עבודה, מקום מגורים.
ההחלטה ההיא לקחה אותי למחוזות מרתקים. רק שאז הייתי צעיר יותר, מלא עזוז ותעוזה. והפעם, כשאני שוב בצומת, אני מרגיש אחרת. פחות דחף לפרוץ קדימה, יותר צורך להבין, להקשיב, לעכל.

אולי זה מה שהשנים עושות, הן לא מחלישות את הרצון להשתנות, אלא מלמדות אותנו שהשינוי האמיתי לא תמיד מתחיל במעשה גדול, אלא בהחלטה שקטה, פנימית, לקחת אחריות על מי שאנחנו
רוצים להיות.
אני לא יודע עדיין איך ייראו החיים שלי אחרי הצומת הזו, אבל אני יודע דבר אחד, אני לא רוצה שהפחד ינהל אותי. אני רוצה שהאהבה, הסקרנות, האמון בחיים ובדרך הם אלה שיובילו.

כי אם יש דבר אחד שלמדתי משני האובדנים הגדולים של חיי, זה שהחיים עצמם עם כל כאבם, הם הזדמנות חד פעמית להתחדשות.