שלשום צפינו בסרט "נעורים" של פאולו סורנטינו מ-2015.
מדובר ביצירה מאוד מיוחדת, ויזואלית ברמות אחרות ופיוטית ונוגעת, העוסקת בזקנה, יצירה, יחסים, זיכרונות ובעיקר על מה שנשאר בנו צעיר גם כשהגוף כבר לא.
במרכז הסרט שני חברים ותיקים: פרד בלינג'ר (מייקל קיין בתצוגת משחק נפלאה) – מנצח ומלחין אגדי שפרש, ומיק בויל (הארווי קייטל הנהדר שלא ראיתי שנים ובהחלט התגעגעתי) – במאי קולנוע שמנסה להשלים את "היצירה האחרונה הגדולה" שלו. סביבם מתרחשים חיים שלמים במלון שווייצרי יוקרתי: ילדות, אהבות, שחקנים צעירים, דמויות צבעוניות, ובעיקר שיחות מלאות תבונה, וחמלה.
הצילום עוצר נשימה, המוזיקה חודרת לנפש, וג'יין פונדה מצליחה בסצנה אחת בלבד לגנוב את כל האוויר מהחדר.
זה סרט על אמנות, אבל גם על אהבה, על החמצות, ועל היכולת להסתכל לאחור ולמצוא הרבה יופי גם בכאב.
אחד הסרטים הכי מיוחדים ומרגשים שראיתי!
