בדימדומי הבוקר אחרי לילה ממש מבאס (ולא משנה מה הסיבה) הכתה בי שוב ההכרה שלחיות בשמחה זו החלטה!!! החלטה שדורשת אימון, התמדה ונחישות…להתלונן, להתעצבן, להיות קורבן זה הכי קל…

יום אחד בטיול קיץ משפחתי ביוון, בעודנו צועדים בשעת בין ערביים בסמטאותיה היפהפיות של חאניה, שאלה אותי ליה הבת שלי: "אבא, מה מבדיל לדעתך בין אנשים מצליחים לכאלה שלא?".

היום זה נשמע מצחיק, אבל ריתוק בצבא יכול להיחוות כטראומה לא פשוטה. כשהייתי בהיאחזות בשירותי בנח"ל, העינים שלי נעצמו ערב אחד לשניה, בבודקה השמירה (לא שהלכתי לישון או משהו), מה שנקרא ניקור…

בוקר אחד נסעתי לפגישה עסקית-שיווקית מתוכננת ברמת השרון, לא רחוק מצומת גלילות. קצת אחריי הפנייה מכביש 5 לגלילות, 100 מטר לפני הרמזור שמאלה בו הייתי אמור לפנות למקום הפגישה.

בזמן האחרון יוצא לי לחשוב לא מעט על כל מיני שינויים רדיקליים שאנשים עושים לפתע בחייהם..עוזבים את כל המוכר והידוע והולכים אל הלא נודע. חלק נוסעים לטיול לזמן לא מוגדר למקומות נידחים בקצה העולם…

לפעמים בא לי קצת חופש מעצמי, קורה לכם? להיכנס לכמה ימים לחיים אחרים, לראש אחר לגמריי של מישהו אחר…לקחת פסק זמן כמו שאריק איינשטיין שר יפה בשיר, אבל מעצמי…

לפעמים בדימדומי הבוקר אני נשאב לא פעם ללופ של מחשבות על החיים עם תחושה קצת מתסכלת שאני לא לגמריי מצליח לפענח אותם…באותם רגעים של נים לא נים, דוקא אז, לכאורה ברגעים הכי לא מתאימים…

נושא שמאוד מעניין אותי לאחרונה זה אם אנשים נעשים פחות או יותר חברותיים עם השנים? האם זה עניין נסיבתי? האם הצורך באנשים משתנה בהתאם לנסיבות?

כנות זה מושג שהעסיק אותי מאז ומעולם, כמעט מאז שאני זוכר את עצמי. לא סתם כנראה עוד כילד התחברתי מאוד לשיר Honesty של בילי ג'ואל. היום במבט לאחור, אני מזהה שהייתה לי נטייה להיות כן מידי.

השבוע בשיחה עם איזה מכר, יותר נכון חבר די חדש בעניין כלשהו, הוא אמר לי בהיסח הדעת, כאילו דרך אגב: "אני רואה שיש לך הרבה עסקאות, אתרים, לוגואים, דפי נחיתה…טוב אתה עם הכריזמה שלך אני לא מתפלא…

אז מה לא בסדר בתמונה? לכאורה צילום תמים ושיגרתי מאחד מטיולי השבת המשפחתיים איפשהו, שלי עם שני האחים הגדולים שלי, אסף מימין ויובל משמאל…רק שחדי העין יתקשו לפספס שאני נראה עצוב בתמונה.

הזכרון הוא עניין מאוד מתעתע, אנו זוכרים את הסיפור שסיפרנו לעצמנו על מה ואיך שקרה ולא בהכרח את איך שהדברים קרו במציאות. למה חשבתי על זה? לפני שנה קיבלת מאות תמונות שהיו במגירות אצל אימי בשקופיות

נראה לי שאנחנו כבני אדם מתוכנתים לחשוב או יותר נכון רוצים להאמין שלכל בעיה יש פתרון, מהסיבה הפשוטה שזה צובע לנו את החיים בצבעים ורודים ואופטימיים והופך אותם קלים יותר (לכאורה).

הקיץ כבר באויר וזה זרק אותי במחשבות לאילת (גם בהקשר של מה שקורה לעיר הזאת עכשיו עם הקורונה). נזכרתי שכל קיץ באוגוסט היינו נוסעים עם החיפושית המקרטעת (בלי מזגן!!!) לדודה דבורה ז"ל באילת.

אנחנו כל כך דומים (במיוחד באופי) וכל היום רבים כמו שני תרנגולות, מתחרים על תשומת הלב בארוחות המשפחתיות (הילית ורומי על תקן הקהל). כל אחד משתלט בדרכו ובתורו על המרחב ולא מפסיק לדבר חחח!!!

לנו כישראלים יש נטייה מובהקת להלקות את עצמינו. זה בדי.אנ.איי שלנו, כנראה תוצאה של 2000 שנות גלות. ויש לנו גם נטייה כרונית לחשוב שפעם היה יותר טוב (לא תמיד עם קשר לעובדות).

אידור היה החבר הכי טוב שהיה לי. כבר 33 שנים, לא ייאמן…בגיל 53 אין חברים כאלה והאמת היא שגם לא בגילאי 18-20…במשך שנתיים וחצי קצרות להחריד שזכיתי להכירו, לא היו לי חברים כאלה ואני כל כך מתגעגע אליו.

אחים לדעתי הוא אחד המרכיבים המהותיים בבניית האישיות של כל אדם, במיוחד בגילאים מוקדמים. לא אגזים אם אגדיר את מערכת היחסים הקדומה הזו בין אחים כמגרש אימונים ראשוני לרכישת כל מיני סוגים של מיומנויות

היום ליה הבת שלי שאלה אותי איך זה יכול להיות שסבא וסבתא (ההורים שלי), לא היו בשואה…אז אמרתי לה שהם נולדו בארץ למזלם וסיפרתי לה שוב את הסיפור: סבא שלי, יחיאל ארליך ז"ל נולד וגדל בפולין…

טוב אז למרות הקורונה והסגר, היה לי אתמול יום הולדת ביתי וכייפי במיוחד עם שלוש הנשים האהובות של חיי…הילית, רומי וליה. לא הרגשתי שחסרים לי שיגועים, בילויים וכו'! היה לי ממש כייף המינימליזם הביתי הזה…

הייתי אמור לחגוג היום אחה"צ מסיבת יום הולדת עם 100 חברים, הופעה של סי היימן ומסיבת ריקודים מטורפת של די.ג'י גלי מרגלית בבר מגניב בכפר סבא…אז בוטל כמובן הרבה לפני שהספקתי לפרסם ולהוציא הזמנות.

כשאני חושב על עצמי בהקשר של פסח, מעבר לזה שאני מאוד אוהב את החג הזה שמסמל עבורי התחדשות, אביב (העונה הכי אהובה עליי), חופש וגם יום הולדת שחל באפריל, מייד קופץ לי לראש…

איך אומרים? להצלחה יש אבות רבים והכשלון הוא יתום! לכאורה זה נכון והייתי אומר שאנו כבני אדם וכחברה, במיוחד פה בפייס וברשתות החברתיות ובכלל, בורחים מכשלון כמו מאש.

עכשיו, בתנאים הנוכחיים של הקורונה וההסגר, אני נוכח לראות בתנאי מעבדה כמה נכון המשפט "מחשבה יוצרת מציאות" (ולא שלא ידעתי את זה קודם), אבל זה באמת מדהים להיות ער לזה בתנאים אופטימליים.

כשאני חושב על זה לעומק, החיים הם (גם) רצף של פרידות: פרידה מהרחם, פרידה מהינקות, פרידה מהילדות, פרידה מהנעורים, פרידה מהרווקות, פרידה מהעלומים, פרידה מחברים (מכל מיני סיבות), פרידה מאמונות…

פעם הייתי אדם מרצה…בכל מחיר…העיקר שיאהבו אותי!!!…שילוב של ילד נמוך משמעותית מכולם (הכינוי "אלדד הגמד: ליווה אותי כל ילדותי ונעוריי, כי התפתחתי פיזית מאוחר), בן זקונים, אח לשני אחים גדולים…

מפאת אירוע אישי (לא אלאה אתכם בפרטים), נאלצתי לבלות השבוע שעות רבות במקום לא אידיאלי בלשון המעטה לימי קורונה, מה שנקרא בלב המאפלייה, האמא של כל החרדות שלי!

"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. כל משפחה אומללה – אומללה על פי דרכה", כתב הסופר טולסטוי בפתיחה של "אנה קרנינה". משפט גאוני!!! אני גדלתי במשפחה לגמריי לא אומללה אך גם לא מאושרת עד הגג כל הזמן.

מאז שאני זוכר את עצמי נמשכתי למסיכות ואיפור! עולם התיאטרון מאוד קסם לי ויזואלית, ואחת הסיבות הגדולות שהתאהבתי בדיויד בואי, עוד לפני ששמעתי את המוזיקה שלו, היתה החזות יוצאת הדופן שלו.

השבוע ישבנו אני ורעייתי (איך אני נשמע פתאום כמו ביבי? ?) אחרי ארוחת בוקר די שגרתית ונכנסנו לשיחה מעניינת על החיים…ואז אמרתי לה שהדבר שאני מרגיש לגביו הכי בר מזל בחיים האלה…