בארץ התפוצצו אוטובוסים בזה אחר זה. פיגועי התופת של תקופת ממשלת פרס מילאו את האוויר בפחד, רגע לפני הכניסה האינסופית של נתניהו לחיינו. הכול הרגיש על הסף, מתוח וטעון.
ובתוך כל זה, אבא שלי גסס מסרטן המוח. הייתי הולך בערבים לבקר אותו באיכילוב, יוצא משם עם לב כבד, ואז, כמעט בלי להבין איך, התחלתי לכתוב את הספר שאני מסיים רק עכשיו, עשרים ושמונה שנה אחרי, סמוך למותה של אימי לפני חודש וחצי. כתיבה כדרך לשרוד.
בימים עבדתי כגיאוגרף, עורך תחקירים לשימור מבנים ישנים בתל אביב. משמר עבר של אחרים בזמן שההווה הפרטי שלי הלך ונשמט לי מבין הידיים.
ובאיזשהו שלב הרגשתי שאני חייב לברוח, להתאוורר, גם אם רק לשבריר של זמן. נסעתי עם חברתי דאז, שירז, לשבוע בלונדון. שבוע שלא נולד מתוך שמחה, אלא מתוך עייפות עמוקה, עצב, ורצון לנשום רגע אוויר אחר שלא יכאיב כל כך.
ובכל זאת היו שם כמה רגעים נפלאים באמת. למשל ההופעה של ניק קייב ב'בריקסטון אקדמי'. חושך מהפנט והמוזיקה של האמן האדיר הזה ממלאת לי כל נים והוא שר את מה שלא הצלחתי לומר בקול. משהו מר ומנחם שהעניק לי תחושה שאני לא היחיד שמסתובב בעולם עם לב שבור.
וכמובן שגם עשינו את הדברים התיירותיים הרגילים. סיור ביטלס, מעבר מצולם ב'אבי רואד', שיטוטים ב'קמדן'. רגעים קטנים ומתוקים של חיים בתוך הסערה.
שבוע אחד של נשימה לפני שחזרתי למציאות הישראלית הלוחצת של אז ולכל מה שחיכה בבית.
