לא פעם אני שואל את עצמי מאיפה מגיע הרצון הזה, הצורך המתמשך לכתוב? פוסטים פה בפייסבוק, ספר במקביל… מה מניע את כל זה? עיצוב, העיסוק המרכזי שלי, הוא צורך פנימי עמוק להעביר מסרים ורגשות דרך צורה, צבע ותנועה. הוא גם מקור פרנסה, וזה נפלא כששני הדברים מתלכדים.

אבל הכתיבה היא משהו אחר לגמרי. היא לא נועדה לשום תכלית פרקטית. היא צורך פנימי טהור. כתיבה בשבילי היא בראש ובראשונה תרפיה. דרך להבין תהליכים פנימיים שאנחנו עוברים במסע החיים המטורף הזה, שלא תמיד ניתנים להבנה בזמן אמת.
כשהמילים מתיישבות על הדף, משהו בתוכי מתבהר, מתרכך, מתרפא.

וכשאמא שלי נפטרה לפני שבוע, הבנתי עד כמה זה אמיתי. הכתיבה עליה, על הזיכרונות, על הרגשות והגעגוע, הפכה לחבל הצלה נפשי. בכל יום כתבתי משהו קטן, לפעמים משפט, לפעמים סיפור או מחשבה והכתיבה הזאת החזיקה אותי מעל המים. היא אפשרה לי לעבד, לנשום, ולמצוא בתוכי מקום קטן וחדש להמשיך ממנו.

יש בכתיבה גם פריבילגיה נדירה: היכולת לשלוט או לתקן את הסיפור. מה שלא תמיד מתאפשר לנו, לצערנו, בחיים האמיתיים. וזה כשלעצמו עונג עצום.

ובעולם הסיפור, הכל אפשרי. אפשר לבנות דמויות שמורכבות משילוב של כמה אנשים שונים, להמציא מציאות אחרת, לתקן עוולות קטנות. זה מגרש משחקים מופלא שבו הדמיון חופשי לנוע בלי גבולות. ולבסוף, יש בי רצון אמיתי להגיד משהו על החיים האלה, משהו שחורג משיחה או פוסט בפייסבוק. אולי אפילו להשאיר אחריי עוד משהו קטן, מלבד הילדים, האתרים והמיתוגים.

צילום: מלי ארואסטי.