המעבר מבית הספר היסודי לתיכון, היה אחד הקשים שחוויתי בחיי.
העולם הבטוח, המגונן והמוכר התפוגג באחת, ונכנסתי לעולם חדש עם קודים לא מוכרים. מעל הכול ריחפה נסיעה מתוכננת וארוכה עם הוריי לארצות הברית, בדיוק בתפר של החופש הגדול בין כיתה ח׳ ל-ט׳.

לא רציתי לטוס אבל הוריי הכריחו אותי. למה בעצם לא רציתי?
בדיוק באותו זמן עמדה להתקיים השבעת בוגרים בתנועה (הנוער העובד והלומד), כולל טיול של כמה ימים, וממש התבאסתי לפספס את זה.

בדיעבד, האינטואיציות שלי היו נכונות. די סבלתי בטיול לארה״ב וספרתי את הימים עד החזרה לארץ.

כפי שצפיתי, חזרתי לעולם אחר.

קרו המון דברים בחודש הזה, ובהשבעה שפספסתי. המיניות נכנסה בסערה לחיינו. חברים סיפרו על התאהבויות ונשיקות ראשונות, עניין שנראה לי אז כמעט מדע בדיוני. נוצרו קליקות חדשות, וחברים קרובים התחילו לעשן סיגריות.

הביטחון העצמי שלי לא היה אז בשחקים בכל מקרה, אבל החודש הזה ערער אותי לגמרי. כולם עברו התפתחות פיזית מואצת: צמחו שערות במקומות אינטימיים, חברים התחילו לגבוה, הקול התחלף, חלק אפילו התחילו להתגלח ואצלי לא קרה כלום מזה.

הפכתי לנמוך בראש מכל חבריי. שערות עדיין לא צמחו לי באזורים האינטימיים, נהייתי ממורמר ועצבני. את רוב העצבים הוצאתי כמובן בבית ובמקביל גם התדרדרתי קשות בלימודים. את כל המרץ הפניתי לתנועת הנוער, שם הייתי פעיל והרגשתי יחסית בבית.

בבית האמיתי הרגשתי שלא רואים אותי ובמיוחד לא מבינים ורק רציתי לברוח ממנו. זה כלל מריבות בלתי פוסקות עם אימי, בעיקר סביב ההתדרדרות בלימודים. היו לי שמונה שליליים מתוך שנים עשר מקצועות, כשעד כיתה ח׳ הייתי תלמיד לגמריי בסדר.

כשאימי ז"ל הייתה שואלת מה יהיה עם הציונים שלי, הייתי עונה כמו תקליט שבור:
"אני לא צריך בגרות. אצא לנח״ל, אהיה קיבוצניק, ושם יש עבודה לכולם ואין צורך בתעודת בגרות".
הקטע המטורף הוא שבאמת האמנתי בזה אז.

בניגוד לבית, בתנועה קיבלתי המון משמעות, חום ואהבה. יצא לי שם של "חולה מוזיקה" ואחד שמבין בזה. המון חבר׳ה התחילו לבוא אליי לשמוע תקליטים והבית הפך לתחנת רכבת. הכרתי דרך המוזיקה המון חברים חדשים, חלקם חברים שלי עד היום.

למרות שכינו אותי "אלדד הגמד", כי הייתי נמוך מאוד באותם ימים, לא באמת דאגתי. גם אצל אחי הגדול יובל זה היה ככה, וידעתי שבסוף אתן קפיצה בגובה, מה שאכן קרה, כשגבהתי עשרים סנטימטר בשנה וחצי, מסוף כיתה י״א ועד אמצע הטירונות. ועדיין זה לא היה קל.

כשהתחלנו לעשן בסתר מאחורי מגרש הכדורסל של הפועל חולון, היו עוברים ושבים צועקים על חבריי: "איך אתם מאפשרים לילד כזה לעשן איתכם?"

בסוף כיתה ט׳ נבחרתי, יחד עם עוד תשעה חברים "מובחרים" מהקבוצה (מתוך שלושים חניכים), לצאת לקורס מד"צים. עשרה ימים מבטיחים ביער, כולל בנייה והקמת מחנה. לא היה מאושר ממני. הקורס היה חווייתי במיוחד, והכרתי בו המון אנשים חדשים.

למרות חוסר הביטחון שנבע מההתפתחות הפיזית המאוחרת, המצב המורכב בבית ובלימודים, ושתי שיניים שבורות שהודבקו בצורה מזעזעת (זה לפוסט אחר), פרחתי בקורס.

בעיני רוחי כבר ראיתי את עצמי מדריך קבוצת ילדים מכיתה ה׳, ורקמתי בראש מערכי פעולות ורעיונות יצירתיים. ואז הגיע שלב השיבוצים.

המדריך שלנו, קומונר (נחלאי בשנת שירות, שניהל את קן חולון עם כ־1,200 חניכים, מהגדולים בארץ), לקח כל אחד מאיתנו לשיחת שיבוץ אישית.

הוא היה טיפוס מיוחד: מרדן, נון קונפורמיסט, כריזמטי בטירוף. הערצנו אותו. מין ג׳ון לנון כזה. אמא שלי תלתה בו אז את כל הצרות שנפלו עליי, לטעמה.

כשהגיע תורי, הוא שם עליי יד חברית על הכתף ואמר:
"תשמע, אלדד. אני רואה אותך כפעיל בקן, בוועדת משק, במועצת קן. אבל מדריך אתה לא יכול להיות כרגע. אתה נראה קטן פיזית מהחניכים בכיתה ה׳. הם לא ייתנו בך אמון ויטפסו עליך. ילדים זה עם אכזר. סמוך עליי, אני יודע מה אני אומר".

יצאתי מהפגישה בדמעות. לקח לי שבועות, אולי חודשים, להתאושש מזה.

לפני כמה שנים איתרתי אותו בפייסבוק. קבענו פגישה, והגעתי אליה נרגש מאוד. עברו שלושים שנה, ובקושי זיהיתי אותו. הכריזמה הקסומה נעלמה, השיער הארוך נשר, הזקן הצרפתי גולח. סיפרתי לו את הסיפור. הוא לא זכר. אני בספק אם בכלל זיהה אותי.

לאחרונה מצאתי במקרה, בחיפוש אקראי במחשב, תמונה מקורס המד״צים ההוא. אבי ז"ל צילם אותה, כשהוא ואמא ביקרו אותי במחנה בשבת. זוכר שדי התביישתי כשהם הגיעו והתייחסתי אליהם לא הכי יפ. כל כך מצטער על זה היום.

הטראומה הזו עשתה לי גם המון טוב בדיעבד. כל מי ומה שאני היום, כולל את זה. ובסופו של דבר, כמו שאומרים בצד, החוויות הקשות הן לעיתים אלה שמצמיחות אותנו הכי הרבה.