עברנו שבעה ימים של אירועים מסחררים ומרגשים:  אירוח חם אצל תניה ואייל בסן חוזה עם ההגעה, ערב היכרות משפחות בלייק טאהו, סעודה חגיגית ערב החתונה, החתונה עצמה, בלתי נשכחת ומרגשת עד דמעות, שיט אבובים בטרקי ריבר, וארוחת סיום מקסיקנית מעולה.

הכול הרגיש כמעט מושלם. אירוע רדף אירוע, כשברור שהחתונה היתה נקודת השיא. האינטראקציות הבין־אישיות היו נפלאות: אנשים נעימים, סבלניים, מאירי פנים. היה כיף לפגוש משפחות מתרבויות שונות. הצד הדני של הכלה, הצד המקסיקאי של החתן, ואורחים אמריקאים רבים.

אבל דווקא שיט האבובים תפס אותי חזק. זה לא הפורטה שלי. אני נוטה לבחור בדברים מוכרים, כאלה שאני יודע למה לצפות בהם (חלק מהצורך שלי בשליטה, שמגיע גם ממקום חרדתי). לרגע כמעט ויתרתי, אבל בסוף הצטרפתי וטוב שכך.

החצי הראשון היה קסום: מים רגועים, שמש מלטפת, נוף ירוק. ואז השמש נעלמה, הקור חדר לעצמות, הנהר הפך סוער, סלעים בולטים אילצו אותי להתרומם שוב ושוב כדי לא לחטוף מכה בגב שגם ככה בעייתי. בסיום כבר רעדתי מקור, איבדתי משקפיים וכפכפים, אבל הרגשתי סיפוק עצום: עשיתי משהו שמפחיד אותי.

חרדות לא נמדדות בהיגיון. למישהו מהצד זה אולי נראה שטותי לפחד משיט אבובים, אבל בשבילי זו הייתה התמודדות אמיתית. עוד ניצחון קטן.

בתמונה: אני והילית מנסים למצוא את עצמנו בין כל הטירוף והירוק הגדול הזה.