שלשום בצילומים לסרטון עם אמנון פישר, הוא שאל אותי, תוך כדי צילום:
"תגיד מה הדרייב שלך? מה מניע אותך?".
האמת, בלעתי את הלשון, התקשיתי לענות באוטומט. התשובה לשאלה הזו כל כך מורכבת שנעלמו לי לרגע המילים. בסופו של דבר, את רוב התשובות לשאלות המורכבות הללו, צריך לחפש לטעמי בילדות, או אם להיות יותר מדוייק בחסכי הילדות.
"מה שמניע אותי", אמרתי לאמנון כשהתפקסתי, "זה הצורך ברגש, הצורך לגעת. הרצון לרגש ולהעניק רגש ומשמעות לאחרים ולעצמי דרך יצירה משותפת (אתר, מיתוג, לוגו, ראיון בבלוג) כשהתוצאה של היצירה המשותפת הזו היא שרואים אותנו (בראש וראשונה את היוצר שאיתו ועבורו אני עובד וגם אותי כמי שאחראי על היצירה המשותפת הזו מאחורי הקלעים)".
בהמשך הסברתי לאמנון בשיחה חופשית בהרחבה שאצלנו בבית (בית בורגני קלאסי של שנות השבעים) היה המון חינוך לתרבות, קריאת ספרים, ערכים וכבוד לכל אדם באשר הוא, אבל השיחות בארוחות המשפחתיות היו בד"כ על ספורט, פוליטיקה ועניינים כלליים. בערבים היינו יושבים יחד, כולם, סביב הפלא החדש (הטלויזיה) ורואים "שורשים", "קו אונידין", "זה הסוד שלי", "ארצ'י באנקר" ועוד סדרות של התקופה'".
לא זכורות לי שיחות אישיות, בטח לא רגשיות עם מישהו מהמשפחה בילדותי. שאלות כמו "איך החברים שלך?", "איך אתה מרגיש בכיתה?", "מה מציק לך?" וכו' לא היו בנמצא. השאלות היו יותר טכניות: "עשית שיעורים?", "למדת למבחן?", "איך המורה לאנגלית?" וכו'. בנוסף גם הייתי בן הזקונים החמוד, זה שיושב ומצייר שעות בשקט, או קורא, והכל בסדר (לכאורה). אף אחד בתחושה שלי בדיעבד לא ממש התעניין (לא מכוונה רעה כמובן). ההורים היו עסוקים בהישרדות כלכלית ואחיי הגדולים בענייניהם החברתיים והאישיים.
היום אני יודע בדיעבד ששיוועתי לרגש, ליחס ובעיקר שקצת ייראו אותי."בכל אתר ואתר", הסרטון החדש, בקרוב!
,